הרב דוד מורנו
'שבת הגדול' על שום מה?
שבת שלפני חג הפסח נקראת 'שבת הגדול'. הרבה טעמים נאמרו בטעם השם המיוחד הזה, ננסה לעמוד על כמה מהם ולהרחיב מעט את היריעה בנושא.
- שבת הגדול הראשונה שהייתה לעם ישראל, הייתה במצרים בעשירי בניסן. באותה שנה נצטוו בני ישראל לקיים מצווה לאותה שעה בלבד שלא נהגה לדורות: "בעשור לחודש הזה ויקחו איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג). מצווה זו הצריכה מהם להכין את הקורבן חמישה ימים קודם שחיטתו. מובא בטור (או"ח סי' ת"ל) שבאותה שבת קרו לעם ישראל ניסים גדולים, באותה שבת עם ישראל לקחו את השה וקשרו אותו לכרעי המיטה, והמצרים ראו את זה ושאלו לפשר הדבר, ובני ישראל השיבו שהשה הזה נשמר אצלם עד לשחיטתו בחמישה עשר לחודש, "והיו שיניהם של המצרים קהות על ששוחטים את אלוהיהם ולא יכלו לעשות דבר". ולכן נקראת השבת הזאת "שבת הגדול" על שם הניסים הגדולים שהיו שם. (וכן מובא ב'ספר הפרדס' עמ' שמג המיוחס לרש"י).
- התוספות (שבת פז, ב ד"ה ואותו) מביאים בשם המדרש: כשהבכורות ראו את עם ישראל לוקחים את פסחיהן באותה שבת, היו שואלים אותם למה הם עושים כך. אמרו להם: "זבח פסח הוא לה' אלוקינו שיהרוג את בכורי מצרים. כששמעו זאת הבכורים מיד הלכו אל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלח את ישראל לפני שהם מתים, פרעה ושריו לא הסכימו לשלח את ישראל, ואז יצאו הבכורות להילחם עם אבותיהם והרגו הרבה מהמצרים, וזה שנאמר (תהילים קלו): "למכה מצרים בבכוריהם", לא נאמר "למכה בכורי מצרים", אלא "למכה מצרים בבכוריהם"- לומר כי המצרים הוכו על ידי בכוריהם". כלומר לקחית השה מחלמת הבכורים, פתחה את הפתח ליציאת מצרים.
- עם ישראל עבודתם במצרים שאלו ממשה, ומשה מפרעה, יום אחד של מנוחה ותפס לו את יום שבת. ובמוצאי שבת היו עם ישראל יוצאים ממנוחה ועונג ליגיעה ועינוי. אבל בשבת הזאת שלפני יציאתם ממצרים עם ישראל לא חזרו להשתעבד, לכן נקרא "שבת הגדול". (מהר"י מטראני בשם אביו בעל המבי"ט, ספר צפנת פענח, ס"ז ע"ד).
- הבני יששכר (חודש ניסן, יב) מביא טעם נוסף: ידוע שלדעת חז"ל (מנחות סה, ב), וכך מקובל במסורת, הפירוש של הפסוק (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת", הכוונה למוצאי יום טוב ראשון של פסח, שאז מתחילים את ימי ספירת העומר. יוצא שיום טוב ראשון של פסח נקרא 'שבת'. אבל הצדוקים מכחישים מסורת זו וטוענים "ממחרת השבת"- הכוונה לשבת ממש, וכדי להוציא מלבם של צדוקים את טענם קראו לשבת שלפני יום טוב הראשון של פסח "שבת הגדול", לומר שמיד אחריה באה עוד שבת, היינו יום טוב ראשון ראה עוד "אורים גדולים" (איזמיר תקי"ח, לימוד כד).
- בהפטרת שבת הגדול קוראים בספר מלאכי. הפסוק שמסיים את ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (ג, כג). תיבת 'הגדול' מסיימת את דברי הנביאים ונחמותיהם, לכן נקראת השבת בשם "שבת הגדול". וזה דומה למה שקוראים "שבת חזון", "שבת נחמו", "שבת שובה" – ע"ש תיבה זו שנזכרה בהפטרת אותה שבת (מטה משה בשם מהרש"ל, סי' תקמב).
- בשבת זו שלפני חג הפסח היו מתקבצים כל עדת ישראל בקהילותיהם לשמוע הלכות חג הפסח- לכן קראוהו "שבת הגדול"- משום הדרשות הגדולות שנאמרו באותה השבת. (צידה לדרך, לר"מ בן זרח, מאמר ד, כלל ג, פרק ג).
- בספר הפרדס לרש"י (סימן יז) מובא טעם נוסף בשם רבינו יצחק יוסקונטו ובשיבולי הלקט (סימן רה): מפאת הדרשות הגדולות שהיו שומעים באותה שבת, היו מאחרים להגיע לבתיהם עד אחר חצות סמוך למנחה, ומפני משך זמן זה היה נדמה בעיניהם היום ארוך וגדול יותר מיום אחר, לכן קראוהו "שבת הגדול".
- במנהגי מהרי"ל מובא טעם נוסף: על אותו דרך שנקרא יום הכיפורים "צומא רבא" (הצום הגדול) לפי שמאריכים בו בתפילה ובתחנונים, כך נקראת גם "שבת הגדול" שמאריכים בה בדרשות.
- התורה נתנה לנו שני טעמים למצוות השבת, בדברות הראשונות נאמר (שמות כ, ז): "זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה'" ובדברות האחרונות נאמר (דברים ה, יא): "שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…". עד שנגאלו עם ישראל ממצרים שמרו את השבת רק מפני הטעם הראשון בלבד, ובשבת האחרונה במצרים נוסף להם גם הטעם השני בשמירת השבת "וזכרת כי עבד היית" (שהרי לא חזרו להשתעבד לאחר שבת זו, ראה לעיל), לכן נקראת שבת זו "שבת הגדול" מטעם זה שניתן להם גם את הטעם השני לשמירת השבת והשבת נהייתה בעיניהם כגדולה יותר.
- אמרו חז"ל (בראשית רבה יא): "אמרה שבת לפני הקב"ה: לכולם נתת בן זוג, ולי לא נתת. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל יהיה בן זוגך". ובאותה שעה שנעשו ישראל בני חורין, נתגדלה גם השבת וקיבלה בן זוגה, בני ישראל, שהיו משועבדים קודם לכן. ולכן נקראת "שבת הגדול" שהתגדלה השבת על ידי קבלת בן זוג.
'שבת'- זכר או נקבה?
אחרי שהבנו את טעמי קריאת השבת שלפני הפסח בשם "שבת הגדול", נשאל שאלה לשונית: 'שבת' זו נקבה, ולכאורה היה צריך לומר "שבת הגדולה", מדוע אומרים "שבת הגדול"?
דבר נוסף, הזכרנו כבר שבאותה שבת עם ישראל קיבל מצווה מיוחדת וראשונה לאותה תקופה: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", וכמו שקוראים לקטן שנכנס למצוות בשם "גדול", על זה הדרך קראו לשבת הזאת בשם "שבת הגדול"- שקיבלו מצווה ראשונה (חזקוני שמות יב, ג; אבודרהם, חודש ניסן).
הפטרת 'שבת הגדול'
מנהג רוב קהילות ישראל להפטיר בשבת הגדול "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" וכו' מספר מלאכי. טעם הפטרה זו משום שאנו קוראים בה על בשורת הגאולה העתידה. וזה דוגמא לבשורת הגאולה שהייתה בשבת האחרונה קודם יציאתם ממצרים.
טעם נוסף, לפי שבפסח העולם נידון על התבואה (ראש השנה טז, א), ואמרו חכמים (שבת לב, ב): בעוון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרים מלהוריד טל ומטר, בני אדם רצים אחר פרנסתם ואין מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו' ואם נותנים מעשרותיהם- מתברכים, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ופסוקים אלה הם מאותה הפטרה של שבת הגדול, לכן מפטירים בה לפני חג הפסח על מנת להזהיר את עם ישראל על עניין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה שלא תלקה בעוון מניעת המעשרות (וע"ע באריכות ב'חזון עובדיה' עמוד ל' הערה ד').
זכר לנס בשבת דווקא
יש לבחון, אם כל הנס אירע בעשירי בחודש (שהרי התורה אמרה: "בעשור לחודש הזה…") יוצא שזה לאו דווקא בשבת, אם-כן, מדוע היום ולדורות אנו מציינים את המאורע דווקא בשבת ולא בתאריך עצמו של י' בניסן?
מתרצים האחרונים שהנסים באים כתוצאה משמירת השבת. עם ישראל גם בזמן שהותם במצרים שמרו את השבת, והמצרים ידעו זאת, שהרי עם ישראל לא היו מתעסקים עם בעלי חיים בשבת. ובשבת הזאת ראו המצרים את עם ישראל מתעסק עם הטלאים וקשרום למיטה ולכן באו לשאול אותם על מה זה, ועל ידי כך נכנסו ישראל לסכנה והוצרכו לנס. לכן תלו את הנס בשבת דווקא.
יש שמתרצים עוד בדרך צחות, שאם לא הייתה שבת באותו היום, עם ישראל לא היה זקוק לנס כלל. שהרי מלכתחילה כשבאו המצרים ושאלום לפשר הדבר יכלו עם ישראל להסיט את מחשבתם לדבר אחר ולגנוב את לבבם, כדי שלא יבואו לידי סכנה, אבל כיוון ששבת היה אותו היום, ובשבת אין משנים, שכן אמרו חכמים שאפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר. יוצא אם-כן שמחמת השבת נכנסו לסכנה והוצרכו לנס.
ממנהגי שבת הגדול
- בהרבה קהילות ישראל נוהגים לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול, ועיקרם של פיוטים הללו – דיני פסח והלכותיו בחרוזים, כדי שיהיה קל יותר לשנן את ההלכות החמורות שבדיני חמץ ומצה ושאר דיני הפסח שיהיו שגורים בפיהם.
- הרמ"א מביא (סימן תל סק"ב), שפוסקים מלומר 'ברכי נפשי' שאומרים כל שבתות החורף במנחה ואומרים בשבת הגדול את ההגדה של פסח מתחילת "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". לפי שבשבת הגדול הייתה תחילת גאולת עם ישראל ממצרים. יש מוסיפים טעם למנהג זה, כדי להרגיל את הנערים בהגדה לשל פסח ולקיים בהם המצווה של 'והגדת לבנך' בליל פסח. טעם נוסף: על ידי זה שיקרא את ההגדה בשבת שלפני הפסח, ההגדה תהיה שגורה בפיו, ואם יחול ליל פסח בשבת, יוכל לקרוא את ההגדה אפילו ביחיד לאור הנר ואין חשש שמא יטה את הנר. הספרדים לא נהגו במנהג זה. וכן הגר"א לא היה נוהג לקרוא ההגדה בשבת הגדול.
- יש מן המדקדקים בקהילות ספרד שנהגו לברך איש את רעהו בשבת הזו "שבת הגדול מבורך" (כהונת רפאל, עמ' י).
- נהגו בכל תפוצות ישראל, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול מתאספים כל בני העיר בבית הכנסת והחכם דורש להם בענייני הפסח בהלכה ובאגדה, דברים המושכים את הלב.
- ישנו מנהג קדום, לאפות בערב שבת הגדול מעט לחם חמץ, מן הקמח שהכינו למצות. וקראו ללחם הזה 'חלת עני' או 'חלת בית הכנסת', ומחלקים אותה לעניים. השל"ה נתן טעם למנהג כפי שכתב המהרש"ל: "כדי להוציא מן הלב כל ספק של חמץ שמא נפל בקמח שאפו ממנו למצות". ולכן מחלקים חלה זו לעניים כדי שתעמוד לנו זכות המצווה של האכלת רעבים, להינצל מעוון חמץ בפסח.
ויהי רצון שחפץ ה' בידינו יצלח ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בב"א.