הרב אריה ויזל

"פערדלאך (סוסים) לא אשחק עמכם"

"אירע לו למלומד ידוע שם, שאיבד את ידיעת הכתיבה. הכל ידע, הכל הבין, ורק צורת אות נעלמה ממנו לפתע. נועץ ברופאים, בפרופסורים ולא הועילו כלום. בסופו של דבר הוחלט, שאין לו תקנה אלא לימוד מחדש. עליו להיכנס שוב לכיתה א' של בית הספר ולהתחיל עם כל הילדים. ראה א' על לוח וכתב כדמותה, וכן ב' ו-ג', ואמנם עשה חיל בתלמודו. הוא התנהג ככל הילדים. בהפסקה, כשהילדים יצאו לחצר והחלו כדרך ילדים במשחקיהם, באו למשוך גם אותו, את חברם החדש, למשחק ה"פערדלאך" (ה"סוסים"). ענה להם המלומד: "לא ילדים, זה לא! אני לומד מכם ואתכם א', ב', זה אני מוכרח. אבל ה"פערדלאך" לא אשחק עמכם!".

משל נאה זה סיפר מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לאברהם קריניצי, ראש העירייה המיתולוגי של רמת גן. לאחר מכן ביאר לו הרב כוונתו במשל זה (ההדגשה שלי): "והנמשל בעמנו בית ישראל. עמנו הגדול שנתן לעמי העולם כל כך הרבה תורה וחכמה ושירה ומוסר, ואפילו את האלוקים שלהם נתן להם, עמנו הגדול שכח את האל"ף בי"ת של בנין ארץ וערים, ועל כן מצווה היא ללמוד זאת מן המתוקנים שבגויים. דבר זה מצווה ללמוד אפילו מ"שייגץ" קטן או מגוי גדול. אבל: עד כאן! יותר מהכרח – לאו! "פערדלאך" שלהם, שטויות שלהם, אין אנו חייבים לשחק או ללמוד מהם". (עלון "מגד ירחים" כסלו תשעו בהוצאת בית הרב קוק).

נראה שבדברים אלו מבקש מרן הראי"ה קוק לאזן אותנו קמעה, ללמדנו זווית נוספת בגיבוש הזהות העצמית שלנו, של הציבור הרחב בכללותו, ושל הציבור הדתי לאומי בפרטיותו. בכך הרב מבקש להצביע לנו על תמונה שלמה רחבה ומדויקת יותר.

כידוע במקומות רבים מלמדנו הראי"ה על חשיבות ה'חול' ועל כך שבשורשו הוא מאוחד עם ה'קודש'. למשל דבריו המפורסמים: "הקדש צריך שיבנה על יסוד החול. החול הוא החומר של הקודש, והקודש הוא לו צורה, וכל מה שיהיה החומר יותר איתן, תהיה הצורה יותר חשובה" (אורות הקודש ח"א עמ' קמה). הרב גם מלמדנו שחשיבותו של החול נובעת מתוך הקומה הרוחנית שעתידה לצמוח על גביו. זאת על יסוד הכלל התלמודי: "בונים בחול ואחר כך מקדישים" (מעילה יד, א).

במשל ונמשל זה מבקש הרב לחדד את דבריו ולבארם כיאות. גם אם אנו מחוייבים לפתח את ה'חול', ולהכיר בחשיבותו, מכל מקום אנו עדיין צריכים לדעת ולשמור שעדיין יש הבדל בין ה'קודש' ובין ה'חול'. השקעה יתר על המידה בהאדרת החול וחשיבותו, עלולה לאבד בקרבנו לא רק את ה'קודש' אלא גם את ה'חול'. (ראו גם ב'שפת אמת' פסח תרלא, ד"ה מה שקורין). כמו בכל מתכון מעולה צריך לברר מהו המינון והיחס שבין המרכיבים השונים.

כך ניסח זאת הרב בעצמו: "העולם כולו סובל מהתערובות של החול עם הקודש בלא סדר, שמביא לידי ההתנגדות של אלה היסודות, של החול אל הקודש, ושל הקודש אל החול. והתנגדות זו היא מביאה ג"כ לערבוב המושגים, עד שקשה מאד לברר מהו חול ומהו קודש. וכל עמל נבוני עם צריך להיות מרוכז, לברר את עלה היסודות השנים, שמשניהם יחד יבנה העולם ויתכונן הישוב האנושי, ותתעלינה כל השאיפות הנצחיות והזמניות, לברר לכל את גבוליהם, ואת ערכיהם המיוחדים, את מקום שמושו של כל אחד מהם, ומתי הם צריכים להיות מיוחדים כל אחד בגבולו, ומתי הם צריכים להתאחד לטובת הבנין הכללי" (מאמרי הראי"ה עמ' 408, פנקס מא סעיף עז).

גם בנו של מרן הראי"ה, רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, עמד על עקרון דומה תוך כדי תיאורו את המפגש עם הסופר טשרניחובסקי, בספינה בעת חזרתו לארץ ישראל לאחר שטשרניחובסקי דקלם את אחד משיריו בפני הרב, וביטא את הפתעתו שהרב מתעניין בשירת החול, ענה לו הרב (ההדגשות שלי): "זה לא ככה, אנחנו מבדילים בין קודש לחול אבל זאת לא אומרת שאין מקום למגע ויחס בין שני הצדדים האלה של המציאות והחיים. אפילו בבית המקדש היו לשכות כאלו שחצין קודש וחצין חול, בקדש ופתוחות לחול. החול הוא לא בהחלט מנוגד וסותר לקודש. שטח אחר יש בחיים שהוא הסותר ומנוגד לקודש- הקדושה, זה לא החול, שהוא ניתן להסתדר ביחס הגון של הקדש ואל הקדש, אלא זהו – הטומאה. בין חול וקודש – עם ההבדלה שביניהם – יש מקום לסידור ויחס, מה שאין כן בין קדש קדושה לטומאה. כאן סתירה והתנגדות מוחלטת. אי אפשר להיכנס למקדש במצב טומאה, ואי אפשר לאכול אכילת קודש במצב טומאה" (שיחות הרב צבי יהודה ויקרא פרשת צו סדרה ג הערה 23).

כיום בסייעתא דשמייא מדינת ישראל היא 'חי הנושא את עצמו'. לעניות דעתי, בימים אלו, עלינו לחדול מלתרץ שוב ושוב את עצם קיומה, והזדהותנו עמה. אין צורך להצדיקה הן מבחינה חומרית (הצלת ישראל, בטחון היהודים, כלכלה יציבה וכד')  והן מבחינה רוחנית (ריבוי הישיבות, שיעורי התורה, ארגוני החסד ועוד). העיסוק בכך דומה לאדם שלאחר שניצול מתאונת דרכים ח"ו, צובט את עצמו ללא הרף כדי לבדוק אם הוא אכן חי. (פעם אחת ושתיים כן אך בלי הפסק זה כבר 'שיגעון'). אדם חי אינו צריך לשוב ולהצדיק כל פעם את היותו חי, הוא פשוט חי! ובכלל גם אלו המצהירים ש"אין לנו חלק…", זה רק מהשפה ולחוץ. הם בפועל חלק מהמדינה, חיים בה, רוצים בטובתה, כואבים את כאבה כשיש ח"ו מלחמות ופיגועים, מצביעים עבורה, ומשפיעים על אופן התנהלותה הפוליטי והמעשי (כמובן לטוב ולרע).

עלינו להתקדם הלאה, לעסוק בשאלות שעומדות בבסיסה של התרבות כיום במדינת ישראל בכלל, ובציבור הדתי בפרט. עלינו לראות כיצד אנו משכללים ומתרגמים בצורה נכונה, אמיתית והרמונית את עקרונות האחדות שבין הקודש והחול, באופן בו גם ה'חול' וגם ה'קודש' יקבלו את היחס המדויק והנכון.

שנזכה במהרה להתקיימות במלואם של דברי דוד המלך (תהילים סט, לו- לז) :"כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו בה".