הרב יובל רובין

יום העצמאות – לשמוח או לא?

במעגל החגים היהודי יש כמה ימים השנויים במחלוקת, אחד מהם הוא יום העצמאות. ידוע שיש מגזרים בעם ישראל החוגגים בגאון ובשמחה את יום העצמאות. וישנם מגזרים הרואים בכך יום פחות שמח, ואף אינם נמנעים מלהגיד תחנון ביום זה. עובדה זו מוכרת לכולנו.

והשאלה העולה, מה באמת אנו חוגגים ביום העצמאות? מדוע לחגוג, והרי הגאולה עוד לא הושלמה.

מחד, יש שיגידו שזהו תחילת פדות נפשנו, ראשית צמיחת גאולתנו, חזון הנביאים כולם, שהרי כל ספרי הנביאים מלאים בחזון קיבוץ גליות ובניין הארץ והנה אנו רואים למול עינינו את התגשמות חזון זה, כדברי זכריה: "כה אמר ד' צבאו-ת עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" [זכריה ח, ד-ה].

מאידך, יש הטוענים, שאין מה לחגוג ואנו בעומק הגלות בארץ ישראל, ההלכה נרמסת, והשבת כלא קיימת, בעינינו אנו רואים את הפריצות הנוראה, חילולי שבת המוניים, פינוי יישובים ועוד הרבה דברים שאינם עולים בקנה אחד עם חזון ימות המשיח.

אם כן, מהו מהותו האמיתית של יום העצמאות? אולי יש בו כמה צדדים?

בהיותנו אנשים מאמינים, שמאמינים באמונה שלמה כי יש השגחה פרטית על כל אדם, ובפרט על האומה בכללה.

קשה לומר כי אין שום קשר בין השגחת ד' למדינת ישראל בכלל וליום העצמאות בפרט. קשה להתעלם מצירוף המקרים המאוד לא מקרי, של תקומת המדינה לאחר השואה. יש כאן משהו.

ומלבד חוגים קיצוניים, העולם הדתי מבין ומסכים כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, והתגשמות חזון הנביאים.

ויש לבחון באופן פשוט, מה נכון לעשות, ומי באמת באמת צודק? שהרי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, האם לשמוח ולומר הלל ביום העצמאות או שמא לא לחגוג או להתעלם שהרי המדינה אינה מתקיימת בדיוק לפי חזון הנביאים.

תשובה לכך כנראה שלא נמצא, אך פעם שמעתי על כך משל נפלא, מראש ישיבה חשוב שסיפר, שכאשר התחתן, הוא ואשתו שאפו למשפחה מרובת ילדים, ואמרו שרוצים שנים עשר ילדים, לאחר כעשור, הם אמרו: "והנה אנחנו נשואים כבר עשר שנים ב"ה, ויש לנו רק שבעה ילדים. האם יש להודות לד' על שבעת ילדנו או אולי עוד לא? האם לחכות שיהיו לנו שנים עשרה ילדים כפי שאנו רוצים ומצפים, ואז להודות לד'?" כך שאל.

והתשובה היא ברורה, בודאי שצריך להודות, על שבעת הילדים, על כל ילד וילד, על כל טובה וטובה יש להודות.

ענה הרב, מכאן תראה, עם ישראל חזר לארצו, הקים את מדינתו אחרי כמעט אלפיים שנות גלות בהם נרדפנו, נטבחנו והושמדנו מארצות אירופה עד ארצות המזרח ואפריקה. המצב הוא לא מושלם. יש הרבה מה לתקן במדינה, יש הרבה מה לשפר בחוקיה, ובדברים שפוגעים בעיקר בציבור המאמין ובעולם ערכיו. אבל צריך לדעת גם להודות על כל הטוב שגמלנו ולהתפלל על הרע שיתבטל. הגאולה מתקדמת קמעא קמעא. וזהו בדיוק ההלל אותו אנו אומרים, מחד הודאה על מה שזכינו לו, ויחד עם זה מבקשים "אנא ה' הושיעא נא" ומתפללים על השלמות העתידית.

ביום העצמאות אנחנו שמחים על עצם זה שזכינו לחיות בדור הגאולה, לראות בצמיחת עם ישראל בארצו מה שלא זכו אבותינו, אמנם צריכים גם לדעת לא להשלים עם המצב ולהתפלל על התקדמות הגאולה.

"כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

[ירושלמי ברכות א, א]

חג שמח!