הרב יהושע וייסינגר

הארות של סוף שנה

מבחן של בחירה חופשית

בתקופה הזו, התלמידים נמצאים בחופשה, ובימים הקרובים יֵצאו בני הישיבות והאברכים לחופשת "בין הזמנים". המטרה בחופשה, זה מנוחה, מנוחה מן היגיעה שהתייגענו בתורה ובלימודים לאורך השנה, כי "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צט, ב), ואם לא ינוח בחופשה, עלולים להגיע לשנה החדשה עייפים ויגעים, ולא יהיה לו כוח ללמוד ולהתקדם.

אבל צריך לדעת איך לנוח. מנוחה מיגיעת התורה אין פירושה התבטלות מוחלטת מתורה. צריך למצוא זמן ללימוד גם בחופשה. איך לנוח ואיך ללמוד בחופשה בזה נעסוק במאמר זה.

מספרים ששאלו את החזון אי"ש, אם צריך  ללמוד ב"בין הזמנים" כמו בתוך הזמן. ענה החזו"א: "לא. מספיק שתים עשרה שעות ביום בלבד"… זה מספיק אמנם ל"בין הזמנים" של החזון אי"ש. בשביל בחור שלנו אולי מותר להסתפק בפחות. "תפשת מרובה לא תפשת"… אבל קצת צריך ללמוד גם בין הזמנים. אנו מוכרחים לצאת לחופשה, אין לנו כח ללמוד כל הזמן… ואף על פי כן, יש למצוא זמן ללימוד גם ב"בין הזמנים".

• תורתו קבע

המשנה באבות (א, טו) קובעת: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע". משמעות המילה קבע אינו ברור, האם משמעותו, קבוע כל היום תמיד או קבוע במובן של תדירות יום יומית? רש"י במקום מציע שני פירושים להוראתו של שמאי הזקן:

• שלא תהא קובע עתים לתורה, אלא כל היום תעשנה עליך קבע.
• תקבע לך עתים ללמוד בכל יום, ארבע פרקים או חמישה.

לדבריו, שני הפירושים נכונים, שני העצות רלוונטיות, והשאלה היא מתי נכון להשתמש בהוראה זו, ומתי בזו. אם נדייק בגמרא במסכת שבת (לא, א) ייתכן ונוכל להבחין בין הדברים. הגמ' שם מזכירה את שלוש השאלות שמפנים לאדם כאשר עולה לבי"ד של מעלה:

"בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר".

המהרש"א (שם) מציין ששאלות אלו אינן מופנות לאברך או לתלמידי חכמים ש"תורתן אומנותן", הן מופנות לאדם עובד, שאינו עוסק בתורה כל יום כל היום:

"ואמר קבעת עתים. שני עתים אחד ביום ואחד בלילה כהא דאמרינן יזיף ביום ופרע בלילה".

לדבריו מדובר באדם עובד, לא מי ש"תורתו אומנותו" ועל כן עיקר הזמן ביום כפי טבעו של עולם – מוקדש לפרנסה ומיעוט זמנו ללימוד, קצת ביום וקצת בלילה. או לחילופין, מדובר בימות החופשה, שאיננו כל היום בישיבה, אז חייב לקבוע זמן ללימוד. לכן מיד באה השאלה השניה, האם קבעת עיתים לתורה? אסור לחופש ולטיולים שישתלטו על סדר יומו של האדם, חייב להיות חיבור למימד הנצח של החיים וזה נעשה ע"י קביעת העיתים לתורה. השימוש במטבע הלשון "קבעת" ולא "למדת", מלמדנו שהדרישה והעצה הנכונה שלימוד התורה יהיה בזמן קבוע ומוגדר מראש, לא משך הזמן חשוב אלא הקביעות. דיוק זה ניתן גם לראות מדברי השו"ע (סימן קנה סעיף א), שמשתמש בדווקא במילת "ויקבע" להורות על חשיבות הקביעות ופחות על כמות הלימוד:  "ויקבע עת ללמוד וצריך שאותה העת יהיה קבוע אף אם הוא סבור להרויח הרבה".

ממילא, הדרכה ראשונה קיבלנו מדברי המהרש"א על חשיבות קביעות הזמנים, אם מעט ואם הרבה, לקבוע במערכת היומית זמן ללימוד תורה.

• אם תעזבני יום- יומיים אעזבך

נקודה שנייה ומרכזית, אודות דרך הלימוד ומהותו אלינו, ניתן ללמוד מתוך דברי הספרי ורש"י בעקבותיו, כתוב בספרי (פר' עקב): "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". כלומר, אם אנו עוזבים חלילה את הקב"ה, הקב"ה עוזב אותנו במקביל. על מנת להבין את משמעות הדברים, מביא רש"י משל נפלא, וכך כותב בסר דברים (י"א, י"ג):

"משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה, זה הולך דרך יום לצד מזרח, וזה הולך דרך יום לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך שני ימים, כן המשל בתורה".

על פי דברי רש"י אילו, אדם המפסיק ללמוד תורה בחופשה, לא ימשיך מאותו מקום כאשר יחזור ללימודים בישיבה. אדם שמפסיק יום אחד, זה כאילו שהפסיק – התרחק יומיים, כאשר הפסיק יומיים כאילו התרחק ארבעה, התורה מתרחקת ממנו ובמקביל אליו. התורה מתרחקת, הקב"ה מתרחק, ואנחנו מפסידים.

• צידה (רוחנית) לדרך

נקודה אחרונה ומשמעותית, סיכום שנה. ישנם דרכים שונות איך לסכם שנה, הרמב"ן בסוף איגרתו המפורסמת, מדריך אותנו, הדרכה משמעותית לימי החופשה, לתקופת סוף השנה:

"וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ".

אדם בסוף שנת הלימודים מחויב להסתכל אחורה, להתבונן מה הוא לוקח איתו הלאה, מה נשאר איתו בתרמיל, מה מחייה אותו, ולאן הוא שואף להגיע. כאשר יקום מהספר, כלומר, כאשר תלמיד מסיים ללמוד מסיים תקופה, מסיים שנה, חובה עליו לבחון מה הוא לוקח איתו הלאה.

וכך מסכם הראי"ה קוק, במילותיו הזהב (לתקופת השנה, מאמרי הראיה): "כשאנו עוברים מפרק לפרק בפרקי הזמן כמו משנה לשנה, אנו חשים בקרבנו תופעה של חידוש, חלק מהחיים שלנו נעשה עבר מסויים, והננו מתעתדים לקבל חלק חדש של חיים בתור עתיד". כלומר, בסיכום שנה, זה גם התחלה חדשה, אנו מסכמים מה קיבלנו, ומה המטרות שלנו לשנה הבאה.

לסיכום, כאשר אדם קובע עתים לתורה, הוא אומר שלתורה מקום של קבע בחייו. אין זה אחד מאותם דברים שאתה עושה רק כאשר יש לך זמן. כאשר אדם משחק כדורסל הוא ישחק אם יש לו זמן, אך לא ישחק אם אין לו. מצד שני, יש דברים שהאדם עושה משום שהם חלק מעצם הווייתו. השאלה היא: כיצד משתלבת התורה בחוויית החיים של האדם? האם היא תהיה כמו קריאת ספר טוב, או חלק מסדר היום הקבוע? האם היה תהיה חלק מתמצית החיים?

השאלה-דרישה "קבעת עתים לתורה?" מתייחסת לקביעות לא רק במובן של פינוי זמן עבור תורה, אלא גם במובן של מה נותר עמך מהלימוד. וזה המובן של החופשה ובין הזמנים, האם התורה נקבעה בנו, כמה היא מהותית ממהלך היום. גם אם הם חמש דקות כל יום, משנה יומית או פרק בתנ"ך, העיקר הקביעות, העיקר הקשר לקב"ה!

חופשה נעימה!