הרב מיכאל רוזנפלד

האם מותר ל'גנוב' את האפיקומן

אנו עומדים ערב הלילה הקדוש, ליל הסדר, ומנהגי הסדר שונים מעדה לעדה, וממשפחה למשפחה, ואעפ"כ ברוב תפוצות ישראל נהגו, שהילדים 'גונבים' את מצת האפיקומן בתחילת ליל הסדר, ובסיום הסעודה מסכימים להחזיר את הגניבה בתמורה לפיצוי הולם. ועל פניו הדברים תמוהים, שהרי ידועים דברי הרמב"ם[1] שנפסקו אח"כ בשולחן ערוך[2]: "אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם, הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך". וממילא יש לשאול האם מנהג גניבת האפיקומן נכון וראוי, ננסה לעמוד על מקורות המנהג, טעמיו ויסודותיו ההלכתיים, בקצרה.

מקור הדברים נמצא בגמרא בפסחים[3] הכותבת: "תניא, רבי אליעזר אומר חוטפים מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו". והרבה ביאורים נאמרו במימרא זו (ראה שם שלוש פירושים ברשב"ם שם), הרמב"ם באר שהיחודיות בחטיפה זה עצם מעשה השינוי, וכך פירש[4]:

"וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפים מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו".

יש לציין כי המהר"ם חלאווה[5] מעתיק את דברי הרמב"ם בנוסח "גוזלים זה מזה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו" (נוסח שלא נמצא בספרי הרמב"ם שלפנינו). ובחידושי בית הבחירה להמאירי ביאר[6]: "וכן חוטפים מצה, כלומר שמתעסקים בה דרך המייה וחטיפה זה מזה, כדי שישתעשעו התינוקות בכך ולא יבואו לידי שינה ויתעוררו למה שרואים וישאלו ויחקרו מה נשתנה, עד שנבוא לספר בענין". ובנימוקי יוסף הוסיף[7]: "חוטפים, דרך שחוק וחיבוב מצוה", וכולם מבוססים על אותו היסוד.

ממילא, אנו מוצאים מקור לחטיפת וגניבת האפיקומן, אך עדין צריך לבאר איך זה מתיישב עם דבריו הראשונים של הרמב"ם שאין לגנוב אפילו בדרך שחוק.

יתרה מזאת, מנהג גניבת האפיקומן עומד לכאורה בסתירה לדברי גמרא נוספת במסכת סוכה[8]:

"אמר רבי זירא, לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר (ירמיהו ט, ד) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר".

בגמרא כתוב במפורש שקיים אסור להבטיח לקטן דבר מה ולא לעמוד בהבטחה, כי על ידי זה מלמדים את הקטן לשקר. וכך נפסק להלכה ברמב"ם[9]: "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות". וברדב"ז[10] כתב: "גם זה מבואר בדברי הגאונים ודברים שהשכל מורה עליהם".

ואכן, בשל סיבות אלו, במקומות רבים מנהג זה של גניבת האפיקומן לא התקבל, כך בעדות המזרח, כפי שמעיד הרב יצחק חזן בהגדה של פסח שלו[11], וכך מופיע בקובץ הערות וביאורים לחסידות חב"ד[12] וגם בצאנז לא נהגו כן[13]. וכך מצאנו שכתב הגאון רש"ז אוירבך בהליכות שלמה[14]: "ואמר רבינו דהואיל ונשתבש בפי הבריות הביטוי ל"גניבת" האפיקומן, איך נרגיל התינוקות ל"גניבה" ולקבלת שכר על כך כנהוג. והנוהגים כן טוב שיזהרו לכנותה רק חטיפה."

אולם נראה שיש מקום ללמד היתר או כעין לימוד זכות, ולמצוא מקור בקדמונים לגניבה מסוג זה, והדברים התחדדו לי מתוך דברים שנכתבו באתר "עולמות"[15]. הגמרא במסכת סוכה[16] מציינת: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן". וביאר רש"י: "שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה". וכך כתבו התוספות (שם ד"ה מיד): "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעים בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו, שהם פטורים, שכך נהגו מחמת שמחת חתן". משמע שבמקום שנהגו להזיק מתוך שמחה, אינו חייב כי הבעלים שיודע על מנהג זה מוחל על הנזק מראש. וייתכן שזהו לימוד זכות במקרה שלנו, שהדברים ידועים מראש ונועדו למטרת השארת הילדים ערים, וממילא אין כאן הקפדה וגניבה כלל.

ונראה שהדברים מדויקים ברמב"ם בצורה נפלאה, שהרי ביסוד סוגיית הגמרא בבבא מציעא[17] מבואר שהאיסור לגנוב על מנת 'למֵיקַט', דהיינו על מנת לגרום לחברו צער. וכן כתב הרמב"ם להלכה בספר המצוות[18]: "לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו". אולם בהלכות גניבה שינה הרמב"ם מדברי הגמרא וכתב[19]: "ואסור לגנוב דרך שחוק". ויש להבין מה המקור לדברי הרמב"ם לאסור גניבה ב'דרך שחוק'. וביותר יש לתמוה על הרמב"ם, מדוע שינה הרמב"ם בהלכות גניבה מלשון הגמרא ולא כתב את האיסור לגנוב על מנת 'לצער', וכתב 'ואסור לגנוב דרך שחוק'.[20]

ספר חסידים דן לגבי אדם זקן שגונבים ממנו בני ביתו ממונו ובנו רוצה לקחת הממון ולפרנס האב. וענה לו החסיד-"מוטב שיהיה לו מה שבידך לכלכל את שיבתו". אם כן למרות שהאב מתנגד במודע "לגניבת" הבן אנו סומכים על אומדנא דמוכח שכל אדם היה רוצה בכך אילו היה מבין על מה מדובר.

על פי דיוק שינויי לשונות אלו, כתב רבי חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב[21] כי הרמב"ם למד את האיסור לגנוב ב'דרך שחוק' מהאיסור לגנוב כדי לצער: "ודרך שחוק שכתב בראשונה הוא ממש מה שנזכר בראשונה בברייתא, לא תגנובו על מנת למיקט, היינו לצערו". ומבואר שגניבה בדרך שחוק נאסרה רק כאשר מטרת הגניבה היא לצער את חברו, אך אין איסור בגניבה בדרך שחוק ללא מטרה לצער את הזולת.

על פי זה כתב הרב הלוי (שם): "לאור כל המבואר לעיל אין "בגניבת" האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כונה לצער את עורך הסדר, ואף לא לשחוק עליו, שאין זה גדר גניבה דרך שחוק שנזכרה בהלכה. זאת ועוד, הגדרת גנב היא כפי שכתב הרמב"ם[22]: "איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים". וכאן הלא ידוע לעורך הסדר שילדיו "יגנבו" ממנו את האפיקומן, וגם יודע הוא בדיוק מי "הגונב", ואף גם זאת הוא עצמו ממציא אותו להם ומאפשר להם זאת, שהרי אילו רצה יכול היה להעלימו בדרך שלא יוכלו למוצאו". וממילא "אף הוא שותף לאותו שעשוע שנועד להגביר את עירנות הקטנים לעריכת הסדר". אם כן אין בעיה בחטיפה זו כמו שאין בעיה בחטיפת כדור במשחק כדורסל שאלו הם כלליו. אולם, אם האבא לא חפץ באמת במנהג ועושה כך רק מלחץ ילדיו, תתכן בגניבה זו בעיה.

בנוסף לשיקולים ההלכתיים ישנם גם שיקולים חינוכיים שאין להתעלם מהם. הזכרנו לעיל את דברי הגרש"ז אויירבך שאין להכניס את המילה גניבה ללקסיקון המותר אצל הילד. כמו כן אין להורה להענות לסחטנות מופרזת מצד הילד כך שלא יצא שכרנו בהפסדנו. כל איש יעשה כחכמתו והשקפתו החינוכית.

וממילא מצאנו לימוד זכות לעצם "הגניבה", ויתרה מזאת, יתכן שלצורך החדרת והטמעת מצוות ליל הסדר ששרשן היא האמונה בהשי"ת, לקטנים, ובפרט באפיקומן שנעשה על מנת "לחזק האמונה בלב התינוקות"[23], יש מקום להתיר, אף לכתחילה, לגנוב את האפיקומן מתוך שימת לב לדגשים החינוכיים.

חג שמח!

[1] הל' גניבה א', ב.

[2] שו"ע, חו"מ שמ"ח, א

[3] קט, א.

[4] חמץ ומצה ז', ג.

[5] פסחים שם.

[6] פסחים קח, ב.

[7] פסחים קט, א.

[8] מו, ב.

[9] הל' שבועות י"ב, ח.

[10] שם.

[11] כה לחי, יחץ ד.

[12] ליואבאוויטש, אות ג.

[13] הש"פ, הליכות חיים, קכג.

[14] הל' פסח פ"ט סוף הערה 210

[15] ffolamot.net/shiur/גניבה-לא-באמת

[16] דף מה, א.

[17] סא, ב

[18] לא תעשה רמד

[19] הל' גניבה א', ב.

[20] ואכן בשולחן ערוך שינה מלשון הרמב"ם וכתב שאסור לגנוב גם דרך צער (חו"מ שמ"ח, א): "ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך".

[21] ח"ו סימן לה.

[22] הל' גניבה שם ה"ג.

[23] ערוך השולחן סוף סימן תעב.