הרב יאיר אברהם פרל טרבס
ברית פסח – לפתוח דף חדש
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
פתיחה
במאמר זה אעסוק במהות ובמשמעות דברי חז"ל "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מה משמעותה? מדוע יש צורך "לראות את עצמו" כאילו יצא ממצרים?
ההבנה הפשוטה היא שאדם עצמו צריך לדמיין את עצמו יוצא ממצרים, בחופזה עם בגדים מרוטים וכו'. אולם ההסבר אותו אני מבקש להציע, איננו שהאדם נדרש לשוב בתודעתו שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושתיים שנים לאחור, ולחוש שהוא נמצא בעבר הרחוק של יציאת מצרים, אלא להיפך: על האדם, בכל דור ודור, להתבונן בהווה, באירועי התקופה בה הוא חי, לראות כיצד הם ממשיכים את יציאת מצרים ואת משמעויותיה השונות, ולהגיב ולפעול בהתאם.[1]
אבחן שלושה היבטים בהם מתבטא רעיון זה: חידוש הברית בין ה' לישראל, זכירת העבדות כמודל להתנהגות בין אדם לחברו וההכרה והשבח בניסי ה' שבכל דור.
היבט ראשון
עשיית הפסח לאורך ההיסטוריה ביטאה במהותה את חידוש הברית שנכרתה בין ישראל לשי"ת, כך בפסח מצרים בין ה' לבין עם ישראל וכך בפסחים הבאים, כאשר יש צורך "לפתוח דף חדש" ולחדש את הברית.
בשישה מקומות במקרא מסופר על הקרבת קרבן פסח, ובכולם היא מבטאת את חידוש הברית בין ה' לישראל:
- פסח מצרים (שמות יב)
- הפסח בשנה השניה ליציאת מצרים (במדבר ט)
- הפסח בימי יהושע בן נון- לאחר חציית הירדן (יהושע ה)
- הפסח בשנה הראשונה למלך חזקיהו (דברי הימים ב, כט-לא)
- הפסח בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו (דברי הימים ב, לד-לה)
- הפסח שעשו שבי ציון בתחילת ימי הבית השני (עזרא ו)
הפסח השביעי, הנזכר ברמז ובתכלית הקיצור אגב פסח יאשיהו, הוא הפסח שעשה, כנראה, שמואל הנביא, וכך כתוב בדברי הימים (ב פרק לה, יז – יט):
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים אֶת-הַפֶּסַח, בָּעֵת הַהִיא, וְאֶת-חַג הַמַּצּוֹת, שִׁבְעַת יָמִים. וְלֹא-נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא; וְכָל-מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר-עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל-יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא, וְיוֹשְׁבֵי, יְרוּשָׁלִָם. בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמַלְכוּת יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה, הַפֶּסַח הַזֶּה.
ניתן לחלק את שבעת הפסחים הללו לשתי קבוצות, וננסה לבארם אחת לאחת.
הקבוצה הראשונה – הקרבת הפסח לאחר תקופה בה ישראל לא קיימו את הברית בינם לבין ה', ובפרט בזמן שעבדו עבודה זרה ולא את ה' לבדו. לקבוצה זו שייכים: פסח מצרים, פסח שמואל, פסח חזקיהו ופסח יאשיהו.
פסח מצרים – הדברים די מוכרים וברורים, ולא אעסוק בכך כאן.
פסח שמואל – נראה שיש לקשר את פסח שמואל לנאמר בשמואל א (פרק ז ב-ד):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל- ה' הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל- ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרֹת; וַיַּעַבְדוּ אֶת- ה' לבדו.
במאות השנים של תקופת השופטים, עם ישראל היה נגוע בחטא עבודת האלילים. גם השופטים שהשיבו את העם לה' והפסיקו את עבודת האלילים לא הצליחו לעקור אותה מהשורש, והיא שבה וצמחה לאחר מות השופט. שלושת הפסוקים הצנועים דלעיל מתארים את אחת המהפכות הרוחניות הגדולות בתנ"ך. הפסח בימי שמואל, שהיה קשור, כנראה, בעקירה מהשורש של עבודה זרה שעבדו ישראל כארבע מאות שנה (!), היה גדול אפילו יותר מהפסח האדיר שעשה יאשיהו, והיה שקול לפסח מצרים שנעשה בהובלתם של משה ואהרן.[2]
המשך הפסוקים בספר שמואל מתארים את ישועת ה' בעקבות תהליך התשובה. תיאור הישועה מהפלשתים ומרכבותיהם: "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל"- מזכירה במהותה ובסגנונה את ישועת ה' מפרעה וכל חילו, רכבו ופרשיו בים סוף.
הפסח בשנה הראשונה לחזקיהו מלך יהודה – קשור באופן ברור לחידוש הברית בין ה' לישראל, חידוש עבודת המקדש וביעור העבודה הזרה. היה בכך צורך קריטי לאחר ימי אחז, אביו של חזקיהו, שפגע בכלי המקדש ובעבודתו, והכניס עבודת אלילים רבה מאד ומתועבת מאד לירושלים וליהודה. הדברים מתוארים בפירוט רב בדברי הימים ב, פרקים כט – לא. להלן דוגמית מהתיאור הנרחב שם (שם פרקים ל-לא):
וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְגַם-אִגְּרוֹת כָּתַב עַל-אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְבֵית- ה' בִּירוּשָׁלִָם–לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לה' א-לקי ישראל… וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח… וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, שִׁבְעַת יָמִים–בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה… וּכְכַלּוֹת כָּל-זֹאת, יָצְאוּ כָל-יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים לְעָרֵי יְהוּדָה, וַיְשַׁבְּרוּ הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדְּעוּ הָאֲשֵׁרִים וַיְנַתְּצוּ אֶת-הַבָּמוֹת וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת מִכָּל-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּבְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, עַד-לְכַלֵּה; וַיָּשׁוּבוּ כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ לַאֲחֻזָּתוֹ–לְעָרֵיהֶם. וַיַּעֲמֵד יְחִזְקִיָּהוּ אֶת-מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל-מַחְלְקוֹתָם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ, לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, לְעֹלָה, וְלִשְׁלָמִים–לְשָׁרֵת וּלְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל, בְּשַׁעֲרֵי מַחֲנוֹת ה'.
הפסח בשנת שמונה עשרה ליאשיהו מלך יהודה – קשור אף הוא בבירור לחידוש הברית עם ה', שיפוץ המקדש, חידוש העבודה בו וביעור יסודי ביותר של העבודה הזרה. כל זאת, בעקבות ימי קודמיו של יאשיהו המלך- מנשה המלך הכניס עבודת אלילים לירושלים ויהודה, ואף למקדש עצמו- כפי שלא עשה אף מלך לפניו. אמון בנו המשיך בדרך זו, וגם בתחילת ימי יאשיהו (שהחל למלוך בגיל שמונה) המשיכה מגמה רוחנית זו בממלכת יהודה. פסח יאשיהו מבטא את חידוש הברית עם ה' לאחר כשבעים שנים בה חוללה ברית זו בצורה קשה ביותר.
כך מתואר בדברי הימים ב (פרקים לד – לה):
וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית, הַנִּמְצָא, בֵּית ה' לא וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל-עָמְדוֹ, וַיִּכְרֹת אֶת-הַבְּרִית לִפְנֵי ה' ללכת אחרי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת-מִצְוֺתָיו וְעֵדְוֺתָיו וְחֻקָּיו, בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ–לַעֲשׂוֹת אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית, הַכְּתוּבִים עַל-הַסֵּפֶר הַזֶּה. וַיַּעֲמֵד, אֵת כָּל-הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן; וַיַּעֲשׂוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כִּבְרִית א-לקים א-לקי אֲבוֹתֵיהֶם לג וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-כָּל-הַתֹּעֵבוֹת, מִכָּל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל-הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל, לַעֲבוֹד אֶת- ה' א-לקיהם כָּל-יָמָיו–לֹא סָרוּ, מֵאַחֲרֵי ה' א-לקי אבותיהם א וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לה' וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים, עַל-מִשְׁמְרוֹתָם; וַיְחַזְּקֵם, לַעֲבוֹדַת בֵּית ה'.
הקבוצה השניה של הפסחים המתוארים במקרא קשורה לכניסה לארץ ישראל. עם קבוצה זו נמנים הפסח בשנה השנייה ליציאת מצרים והפסח בימי יהושע בן נון.
בימי יהושע בן נון– מסופר על הפסח שעשו ישראל ימים ספורים לאחר שחצו את הירדן בעשור לחודש הראשון.
בתחילת השנה השניה ליציאת מצרים, החלו ההכנות לכניסת ישראל לארץ, כמתואר בהרחבה בתחילת ספר במדבר (פרקים א-י). לולא חטא המרגלים, שדחה את הכניסה לארץ בשלושים ושמונה שנה, היו ישראל נכנסים לארץ בסמוך לעשיית הפסח בשנה השניה.
הפסח בתחילת ימי הבית השני מתואר בסוף פרק ו בספר עזרא:
וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא; וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ, מִן-טַעַם א-לה יִשְׂרָאֵל, וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס. וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה, עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר–דִּי-הִיא שְׁנַת-שֵׁת, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא. וַעֲבַדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל …חֲנֻכַּת בֵּית- א-לקא דְנָה–בְּחֶדְוָה. וְהַקְרִבוּ, לַחֲנֻכַּת בֵּית- א-לקא דְנָה… וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן, וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן, עַל-עֲבִידַת אֱלָהָא, דִּי בִירוּשְׁלֶם: כִּכְתָב, סְפַר מֹשֶׁה.
[תרגום: וזקני היהודים בונים ומצליחים בנבואת חגי הנביא וזכריה בר- עדוא. ובנו ושכללו במצוות א-לקי ישראל ובמצוות כורש, דריוש וארתחששתא מלך פרס. ונגמר הבית הזה עד יום שלושה לירח אדר בשנת שש לדריוש המלך.
ועשו בני ישראל… חנכת בית הא-לקים הזה בשמחה… והקריבו לחנוכת בית הא-לקים הזה… והקימו את הכהנים בפלגתיהם והלוים במחלקותיהם על עבודת הא-לקים שבירושלים, ככתב ספר משה].
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה, אֶת-הַפָּסַח–בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, כְּאֶחָד–כֻּלָּם טְהוֹרִים; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם–לִדְרֹשׁ, לַה' א-לקי ישראל. וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, בְּשִׂמְחָה: כִּי שִׂמְּחָם ה' הֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם–לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, בִּמְלֶאכֶת בֵּית- הא-לקים א-לקי ישראל:
נראה שהפסח בתחילת ימי הבית השני שייך בעניינו לשתי הקבוצות הנזכרות. מחד, הפסח של שבי ציון דומה גם לפסחים של חזקיהו ושל יאשיהו מבחינת חידוש המקדש ועבודת המקדש. פסוק כא, שצוטט כאן, מתאר פן של חידוש הברית בין ה' לישראל, חידוש עבודת ה' לבדו והיטהרות מהעבודה הזרה: "וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ, לַה' א-לקי ישראל".
הפסח של שבי ציון שייך גם לפסחים שנעשו בכניסה לארץ, בכך שהוא חותם את חלקו הראשון של ספר עזרא, ואת השלב הראשון של שיבת ציון. הוא נעשה סמוך לסיום בניין הבית וחנוכתו, שהתעכבו עקב מלשינות של צרי יהודה ובנימן. מעיון בספר עזרא עולה שבנין הבית היה המטרה העיקרית לשמה שבו שבי ציון ארצה לאחר הצהרת כורש. לאחר השלמת המשימה- עשו שבי ציון פסח המבטא את השיבה לארץ, את בניית המקדש מחדש ואת חידוש העבודה בו.
לסיכום היבט זה: נמצאנו למדים שהקרבת קרבן פסח מבטאת את חידוש הברית שנכרתה בפסח מצרים בין ה' לישראל- בכל דור ודור. חלק מהפסחים בתנ"ך מתארים את חידוש המרכיב בברית של קבלת עול מלכות ה'. מרכיב זה כולל את הקבלה לשמור את התורה, להתנתק מעבודה זרה ולעבוד את ה' לבדו. פסחים אחרים במקרא מתארים את חידוש המרכיב בברית של ירושת ארץ ישראל, והפסח של שבי ציון מכיל יסודות משני המרכיבים.
שני מרכיבים אלה הם המרכיבים יחד את הברית בין ה' לבין עמו ישראל- שמירת התורה וירושת הארץ הטובה שנתן לנו ה'. וזהו המשמעות הראשונה והמרכזית במימרת חז"ל, ממילא בכל דור ודור חייב אדם לראות את חידוש הברית הזו, ולחיותו מחדש בכל יום ויום. יהי רצון שנזכה גם בימינו לחדש את הברית ביננו לבין ה'- על שני מרכיביה.
היבט שני
בחינה שניה במימרת חז"ל, בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מתבטא בזכירת עבדות מצרים כדי להתנהל כראוי בעניינים שבין אדם לחברו מבחינת צדק, חסד ורחמים- בכל דור ודור. זכירת עבדות מצרים ביכולה ליישר את דרכינו בענייני בין אדם לחברו, להוות מצפן פנימי שמישר את דרכנו. בכמה מקומות בספר דברים נצטווינו לזכור את עבדות מצרים ואת הגֵרוּת בה כנימוק למצוות שבין אדם לחברו, והקשר בין הדברים נראה מובהק, אציין כמה מן האזכורים:
- פרק ה, יא-יג: שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת… וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ… וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. וזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' א-לקיך מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' א-לקיך לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.
- פרק י, יז-יט: כי ה' א-לקיכם הוא א-לקי האלקים ואדני האדנים הא-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
- פרק טו, יב-טו: כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ…הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ… וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ ה' א-לקיך עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.
- פרק טז, ט-יב: יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' א-לקיך אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ… וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.
ניתן להרחיב כיצד היבט זה בא לידי ביטוי בדורות שונים לאורך המקרא, הקשר בין זכירת עבדות ויציאת מצרים להתנהגות נאותה. למשל בדורו של יואל הנביא ובדורו של הנביא עמוס, ולאחר מכן בימי צדקיהו מלך יהודה האחרון. צדקיהו כרת ברית עם מצרים, ובימיו העבדים והאמהות העבריים לא שוחררו, ונכבשו לעבדים ולשפחות- כמתואר בירמיהו לד. לא ארחיב כאן על כך.
היבט שלישי
החובה בכל דור לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, המשמעות הפנימית היא ההבחנה וההכרה בהשגחת ה' ובהתגלותו בהיסטוריה בכל דור ודור, כשם שהתגלה ופעל במצרים- כך בכל דור ובימינו אלה, ואף ביחס לחובת ההלל וההודאה על כך- בכל דור ודור. בנושא זה אי"ה אעסוק במאמר שיתפרסם בחוברת הבאה לקראת יום העצמאות.
פסח כשר ושמח!
[1] את יסודות הדברים שמעתי מהרב יעקב מדן. גם המשך המאמר, בו אבקש להרחיב ולפרט את המימרא הנ"ל על פי העולה ממקומות שונים במקרא, מבוסס ברובו על דברים שלמדתי ממנו.
[2] מסכת ברכות לא, ב: "רבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו."