הרב יהושע וייסינגר

בטעם שריפת הלולב בערב פסח

נהגו רבים להצניע את לולביהם ועצי הערבה של חג הסוכות עד ערב פסח, כדי לקיים בהם מצוה אחרת. לאורך הדורות נכתבו על כך הסברים שונים ומצאנו מנהגים מגוונים בקהילות ישראל השונות. במאמר קצר זה נציג שלושה מנהגים שונים ואת סדרי העדיפות שלהם על פי דברי הראשונים והפוסקים.

יסוד המנהג לקוח מדברי הגמרא במסכת ברכות (לט, ב) ובמסכת שבת (קיז, ב) שכותבת שדבר שנעשה בו מצווה אחת, ראוי לקיים עליו מצווה נוספת, ובדוגמא שלפנינו, לחם שעשו עליו ערוב תבשילין יברכו עליו המוציא:

רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ, אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי.

הטעם הפשוט לחיבור הזה, מצאנו באחרונים משום 'חיבוב מצווה', מרוב האהבה למצווה הראשונה אנו רוצים להמשיך אותה גם למצווה נוספת (ראה כעין זה באלף המגן, על המטה אפרים סי' תרס).

לאורך ההיסטוריה מצאנו שלושה מנהגים עקריים מה נהגו לעשות עם הלולב של סוכות בערב פסח. ראשית הובא במנהגי מהרי"ל (הלכות ערב פסח):

"ואין מבערין חמץ אך בשריפה כר' יהודה, וגם חיישינן לרש"י דפי' זמן הביעור היינו קודם שש טרם זמן איסור חמץ. ואף אם לרש"י גופיה קודם שש מותר לבער בכל מה שירצה, מ"מ חוששין גם לדברי הרא"ש לשרוף גם קודם שש… ומקצת רבותינו פסקו כר' יודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואף על גב דמסקי רבוותא דווקא לאחר איסורא דהיינו לאחר ו', מ"מ נהגינן להחמיר אפילו בשעת היתר כרש"י לשרפו, וגם משום לא פלוג. ואמר מהרי"ל יש מרבותינו בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב וההושענות הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת כו', ויש אופין בו הג' המצות. וקורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים…".

גם תלמידו של המהרי"ל בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצא) כתב:

"ונהגו אנשי מעשה להצניע הלולב לצורך אפיית המצות. דכיון דאיתעביד ביה מצוה יתעבד ביה מצוה אחריתי כדאמרי' גבי עירוב פרק כל כתבי".

אם כן, מצאנו מנהג לשורפם יחד עם החמץ בערב פסח או לחילופין מנהג להכניסם לתנור בה אפו מצות מצווה. כשם שהמהרי"ל קרא על שני המנהגים "ועמך כולם צדיקים", כן כתב מדנפשיה המהרש"ל (סימן פ"ז):

"וראיתי מאמ"ז שהיה מקובל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות, ויש זורקין בתנור בעת אפית המצות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

והובאו דבריו בפרי חדש ובחק יעקב (סימן תס"א).

בבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת וזאת הברכה, ח) כתב: "ומנהגינו להצניע ערבה זו עד הפסח לשרוף בה את החמץ, והלולב ישרפו אותו בתנור שמסיקין בערב פסח למצת מצוה". זה כמובן שילוב בין שני מנהגים, לולב למצות וערבה לחמץ, לצאת ידי שניהם[1].

אולם במהרי"ל (הלכות אפיית המצות) הביא טעם אחר:

"נוהגין להסיק התנור למצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה. ויש מכבדין עמהם התנור, הואיל ואתעביד בהו מצוה זימנא חדא. ועמא דבר כמו מהר"י סג"ל שהיה מסיק עמהן התנור לג' המצות. וכ"כ ג"כ בדרשות של מה"ר חיים אור זרוע וכן על עצי הושענות ובעצי הושענות מתקן הקולמוס."

כלומר מובא פה מנהג שהיו מנקים את התנור יחד עם הלולב, לפני האפיה של המצות.[2]

למסקנה מצאנו שלוש כיוונים שונים[3]:

• שריפת החמץ עם הלולב וההושענות.
• להסיק התנור בשביל אפיית מצות מצווה.
• לכבד (לנקות) את התנור קודם האפיה.

ונראה שיש עדיפות בכל כיוון על פני האפשרויות האחרות, ונבאר את הצדדים השונים:

א. עדיפות בהסקת התנור לאפיית המצות – מאחר שנחלקו במשנה (פסחים כא, א) בגדרי ביעור חמץ, בשריפה או בכל דבר, ושריפת חמץ בעצים היא לפי שיטת רבי יהודה שביעור חמץ בשריפה דווקא. ועל אף שלא ברור שפוסקים למעשה כרבי יהודה, כפי שהקדים המהרי"ל בדבריו וכפי שכתב השו"ע שהשבתתו בכל דבר (שו"ע תמה, א)[4]. נמצא שאין מצוה בשריפה דווקא לשו"ע ולחכמים, ואין ענין לצרף את הלולב לשריפת החמץ. לא מקיימים בזה "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי".

ואם נבאר יותר, שורש מחלוקת חכמים ורבי יהודה הוא בדרך ביעור חמץ, נעיין בחידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם (חמץ ומצה א). שם הוא מבאר שמהות הביעור לרבי יהודה היא אחרת מחכמים, לפי חכמים הביעור הוא השלילי, שלא יהיה חמץ ברשותו, וממילא ביעורו בכל דבר. בעוד שלפי רבי יהודה שמצוותו בשריפה הוי מצוה בחפצא של החמץ, חל בו דין שריפה, מצווה חיובית. א"כ לפי דעת חכמים שזהו שיטת ההלכה, אין קיום של "מצוה אחריתי" בלולב, שכל השריפה היא לא יותר מגורם שלא יהיה חמץ ברשותו, אבל לא מצוה בעצמה, אולם לרבי יהודה, מקיים בזה מצוות שריפה. ממילא לחכמים ראוי יותר לשרוף אותו עם המצות ולא עם החמץ, כיון שאין מצווה לשרוף חמץ בדווקא.

בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' ט"ז) כתב שדברי הגר"ח נדחים מדברי המהרי"ק (קעד, ד). המהרי"ק כתב שאין להותיר פרוסת חמץ ולשרפה בתחילת שעה שביעית שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא לו חמץ ברשותו. וכך גם המנחת חינוך, שהסתפק אם יש מצוה להותיר פרוסת חמץ לקיים מצות תשביתו, כתב שאין לתלות שאלה זו במחלוקת רבי יהודה וחכמים. אך המעיין בדברי הגר"ח יראה שאף הוא לא התכוון לומר שיש מצוה להותיר חמץ כדי להשביתו, אלא רק כתב שזו מצוה שמתקיימת בגוף החמץ, לא כן אם המצוה היא השבתתו בכל דבר שאז המצוה היא רק מה שאין לו חמץ ברשותו, ולא מתקיימת מצוה בגוף החפצא.

ב. עדיפות בשימוש בלולב לשריפת חמץ – בשריפת חמץ מקיימים מצוה ממש עם הלולב לשיטת רבי יהודה ולחלק מהפוסקים, בעוד שאפיית המצות היא לא יותר מהכשר למצוה, שהמצוה היא אכילת המצה בליל הסדר.

הצד השוה שבשניהם הוא שמשתמשים בלולב כאשר הוא נשרף ואינו עוד בעולם. והרי קיי"ל (פסחים כ"ז,ב ועיין יו"ד קמ"ב ד, מג"א תמ"ה סק"ה) שאף אם יש שבח עצים בפת, כלומר שהפת בלועה מהעצים, מכל מקום כל זהו רק בעוד שאבוקה כנגדו, ולא נהפך לגחלים, אבל לאחר מכן כבר אין שמו עליו.

ג. יש מנהג שלישי, לכבד בו את התנור, כאן מקיימים מצוה בלולב בעודו קיים. ואף שכיבוד התנור, הוא רק הכשר מצוה, מכל מקום הריהו בדרגה אחת עם היסק התנור שאף הוא רק הכשר מצוה. אמנם יש בכך חסרון בכך שזה אפילו לא מכשירי מצוה, זה הכשר דהכשר. בנוסף ייתכן שיש קצת בזיון לתשמיש של מצוה להשתמש בו לכבד תנור[5].

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

בעומק העניין טמון רעיון החיבור שבין חג הסוכות לחג הפסח. פסח הוא בתחילת ימות החמה, הוא לציון היציאה ממצרים ואילו סוכות בתחילת ימות הגשמים, הוא לציון העמידה במדבר. מעניין לעיין בדבריו של רבי יהושע אבן שועיב (מתלמידי הרשב"א, מאה 13-14, ספרד) שאומר בדרשה ליום ראשון דסוכות:

"…כי כמו שקבע לנו חג הפסח לזכור בו ניסי מצרים והים, כן קבע לנו חג הסוכות זכר לניסי המדבר וענני כבוד שהיו תמיד עם ישראל, ובין למאן דאמר סוכות ממש בין למאן דאמר ענני כבוד שהיו עם ישראל, הכל היה פלא גדול".

לשיטתו, קיימת הפרדה בין ניסן – פסח, ובין תשרי – סוכות, שני חגים אלו הינם זיכרון יציאת מצרים וזיכרון לניסי המדבר. ישנה הפרדה ברורה בין השלבים שונים ביציאתנו מעבדות לחירות, בין היציאה מעבדות מצרים לכניסתו תחת כנפי השכינה בעת ההליכה במדבר, ואכמ"ל. אולם השלבים הללו אינם מנותקים, חג הפסח מסמל את חידוש הברית בין ישראל והקב"ה (כך הפסח בימי יהושע בכניסה לארץ, בימי חזקיהו ויאשיהו). מאידך, חג הסוכות מסמל את המשך השראת השכינה וההשגחה של הקב"ה על עם ישראל.

הסוכות של ענני הכבוד שה' השגיח דרכם על עם ישראל במדבר ממשיכים לדורות את הקרבה לקב"ה שיש ביום כיפור שאנו במעמד של מלאכים. בימי שלמה בחג הסוכות ציינו את חנוכת המקדש המסמל את המשכיות מעמד הר סיני לדורות והשגחת ה' עלינו לאורך זמן בדיוק כפי שהסוכות מציינים.

בשביל לחבר בין החגים אנחנו לוקחים את הלולב, הלולב שמחבר בין ליבנו ללב אבינו שבשמים, המסמל את הישרות והשכינה השורה בישראל, הוא זה שאיתו אנו באים לחידוש הברית ולכניסה תחת כנפיו ביציאתנו ממצרים.

ובלילה הזה, כמו שאומר הרב חרל"פ בהקדמתו להגדה של פסח (עמ' ו), על כולנו שורה שכינה, כולנו כצדיקי עליון, כולנו זכים ומיוחדים. מתוך החיבור להשראת השכינה בסוכה צילמא דמהמנותא, לשריפת החמץ ויצר הרע שבנו, אנו מחדשים ומתחדשים באות הברית ושמחים להיכנס כעם תחת כפני שכינתו ית'.

[1] ראה ר"י קאפח, הלכות תימן, ירושלים תשכ"ח, עמ' 34. והשווה שו"ע הרב, הל' פסח תמה, יב.

[2] בדרשות מהר"ח אור זרוע (סי' כא, בהגה"ה) הביא מנהג דומה: כתב רק"ח זקיני רבי' אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות, ומעץ הושענא מתקן הקולמוס וכן היה מנהג חמי רבי' אליעזר ב"ר יעקב הכהן. הגה"ה.

[3] יש לציין שמצאנו מנהגים נוספים ביחס לשימושים בלולב, לדוגמא מובא בספר אורחות חיים החדשות למהרש"ם (או"ח תרס"ד, ח) בשם ספר יפה ללב לרבי רחמים יצחק פאלג'י, שכתב שמנהגם ביום הושענא רבה לאחר התפילה לקחת את הלולב שהוא קשור עם ההדס והערבה ולהניחו על פתח הבית כשהוא ישן לשמירה, עד הפסח וכו', או לדוג' דברי ספר המנהיג (הל' שבת סי' סו) שכתב שמברכים במוצאי שבת על ההדס בדווקא כיון שכבר ברכו עליו בלולב. אמנם במסגרת קצרה זו, הבאנו את עיקרי הדברים.

[4] ואפילו אם פוסקים כפי רבי יהודה, יש מחלוקת בין רש"י ותוספות, שלפי תוספות והרא"ש לפני חצות אפילו רבי יהודה מודה שהשבתתו בכל דבר

[5] וראה בט"ז (או"ח כא, ס"ק ב) והובא במשנ"ב ס"ק ו' שאין לזרוק לאשפה סכך סוכה ולולב לאחר שנתבטלו ממצוותם, כיון שאין זה כבוד למצוה שעברה. וצריך למצוא דרך כבוד באיבודם