ר' מאור עזורי

אחדות ישראל

בהגדה של פסח מובאים דברי רבן גמליאל הידועים שמקורם ממשנה במסכת פסחים (קטז, א-ב):

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן. פסח. מצה. ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה. על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות י"ב) ואמרתם זבח פסח הוא וכו'

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה. על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. שנאמר (שמות י"ב) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. מרור זה שאנו אוכלין על שום מה. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם בעבודה קשה.

הרשב"ם (שם) ועוד ראשונים מסבירים שאין הכוונה שצריך לומר בלבד, אלא צריך לפרש את הטעם של כל אחת מהמצוות.

בהתבוננות בדברי רבן גמליאל לגבי אכילת מצה מתעוררת שאלה גדולה. הפסוק שמביאה המשנה הוא מספר שמות (יב, לט):

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

כלומר הפסוק מביא טעם מדוע עשו מצה, והסיבה שכתוב בפסוק הוא מכיוון שגורשו ולא הספיק בצקם להחמיץ. ויש לברר, אם באמת היה להם זמן, האם הם היו אופים חמץ? על פניו התשובה שלילית, שהרי כתוב בתחילת פרק יב (פסוק ח'):

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

ובהמשך בפסוק ט"ו:

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעיִ.

נלמד מכאן, שיש מצווה מפורשת לאכול מצה. וצריך להבין מדוע כתוב בתורה ומצוטט בדברי רבן גמליאל – שהסיבה היא משום שלא הספיק בצקם להחמיץ? לכאו' זה נראה ממש סתירה בפסוקי התורה!

אחד מגדולי הראשונים, בעל 'שיבולי הלקט' (וכך נקטו עוד ראשונים) מתרצים שעם ישראל הכין מצות בגלל המצווה והציווי האלוקי. אך ישנם הרבה דוגמאות בתנ"ך שה' מכוון את המציאות באופן כזה כמו שהוא רוצה, כמו שהוא ציווה, ולכן כאן הוא ציווה אותם לאפות מצות ובמקביל באותו הזמן שרצו להכין מצות הם גורשו ולא היה לבצק זמן להחמיץ, אז גם מי שירצה לא יוכל לאפות חמץ.

ברמב"ן (שם) אנו מוצאים כיוון אחר. מצד אחד גם הרמב"ן כותב שעם ישראל הכין מצות בגלל הציווי האלוקי, אולם לדבריו, פסוק ל"ט המתאר הזמן הקצר והגירוש ממצרים, בא להסביר מדוע עם ישראל לא עשה את המצות במצרים אלא בדרך, מכיוון שגורשו ולא היה זמן, כלומר תיאור של מציאות של מה שקרה.

ההסבר של הרמב"ן מתרץ את הסתירה בתורה אך ודאי בעל ההגדה לא סבר כתירוץ הזה שהרי כתוב מפורש בהגדה: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"! כלומר שבגלל זה אפו מצות. ולא בגלל המצווה האלוקית.

לכן חשבתי להביא תירוץ יפה ששמעתי מאחד מרבותיי. מובא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דויהי, ב):

ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן.

יש כאן תיאור על אנשים, שאע"פ שראו את כל הניסים שנעשו להם במצרים (עשרת המכות וכו') ובכל זאת רוצים לחזור למצרים!

כנראה אלו יהודים שהיו זכאים לצאת ממצרים, אך לא עשו פעולןת אקטיביות לקראת יציאה זו.

לפי זה אפשר לומר שפסוק לט שכתוב בו "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם", לא מדבר על כל עם ישראל אלא על חלק אחד בעם. כלומר היו צדיקים בעם ישראל שהכינו את המצות על פי הציווי של ה' (פסוק ט"ו) לפני היציאה ממצרים, כבר בא' בניסן (כשקיבלו את הציווי ממשה). אך היו יהודים שאמרו לעצמם אנחנו כבר מאתיים ועשר שנים במצרים, לכן אמרו "נראה אם נצא כמו שאומר משה", לא כופרים חלילה, אלא מיואשים. והם אלו שלא הכינו מצות כמצווה. כאשר ה' אמר לכולם לצאת אז יצאו להם מצות 'בעל כורחם' וכך יצא שלכולם יש מצות.

כעת נחזור להגדה של פסח, כאשר נשאל על בעל ההגדה – מדוע הוא מזכיר את טעם אכילת מצה של האנשים ה"פחות צדיקים"?

יש כאן מסר חשוב: אנחנו לא יודעים מהיכן אבותינו, מהצדיקים או לא, אך בכל מקרה אנחנו יודעים שה' הוציא את כולם ממצרים, קרע לכולם את הים ולבסוף עמדו כולם מתחת להר סיני ואמרו "נעשה ונשמע".

כלומר צריך לתת הזדמנות שווה לכולם, אפילו אם אדם נראה כעת רחוק, בסופו של דבר הוא חלק מהעם.

החתם סופר מביא בדרשותיו על התורה את המדרש ויקרא רבה (ל, טו):

ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל האדם ישב לו תמיה על ד' מינין הללו שנאמר (משלי ל) "שלשה המה נפלאו ממני" ג' המה פסח מצה ומרור "וארבעה לא ידעתים" אלו ד' מיני' שבלולב.

נשאלת השאלה, מה הקשר בין שלושת מצוות הפסח לארבעת המינים?

אומר החת"ס, על פי מדרש זה, ארבעת המינים הם ארבע סוגי האנשים שבעם (כידוע, אתרוג- טעם וריח, תורה ומצוות וכו') כך גם בשלוש מצוות שבפסח:

פסח – כמו קורבן, הם הצדיקים שבעם.

מרור– הרשעים.

מצה– בינונים.

ממשיך החתם סופר, וכיצד מחברים אותם?

כתוב במשנה שהלל היה כורכן יחד ואוכל, כלומר רק מי שהוא עניו ומקבל את כולם, הוא זה שיכול ל'כרוך' את כולם ביחד למרות השוני.

בימינו, לצערנו, כאשר כולם פרודים אחד מהשני (אפילו מניין אין!), יש מקום לתקן 'מידה כנגד מידה', זה המסר של אהבת ישראל! הפירוד אומר שכנראה חסר באחדות ישראל, אם אני לא מסכים עם האחר זה לא אומר שצריך לשנוא אותו!

צריך להיות מסבירי פנים, ופשוט שלא לוותר על ההלכה.

ונסיים בדברי מדרש חכמים:

ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו (הושע י' ב').

ויקיים בנו מקרא שכתוב: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"

חג שמח!