הרב חדוי זנזורי

אורך ואמיתך

חג החנוכה ידוע בציבור בעיקר בשל הדלקת נרות החנוכה, ונשאלת השאלה מדוע החליטו חכמינו ז"ל להזכיר את מלחמות החשמונאים וגבורתם דווקא על ידי הדלקת הנרות? כדי לנסות לענות על שאלה זו בצורה רצינית נתבונן במקורות הקדומים ביותר הנמצאים בידינו מאותם הימים.

ספר מקבים א הוא אמנם מן 'הספרים החיצונים' אך הוא נכתב ע"י יהודי גדול ביראת שמים כפי שניכר מתוכנו של הספר המתאר את מלחמות החשמונאים מנקודת מבט המלאה באמונה. הוא נכתב כמאה שנים בלבד לאחר מאורעות חג החנוכה ונחשב כמקור מהימן להבנת התקופה. מתוך עיון בו נבחין בכך שהדלקת הנרות במקדש נעשתה כחלק מתהליך טיהור המקדש ושיקומו ולא מובלטת בו החשיבות של הדלקת הנרות באופן מיוחד. וכך מובא בפרק ד:

"ויבנו את המקדש ואת פנים הבית ואת החצרות קידשו: ויעשו כלי קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל: ויקטירו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאיר בהיכל".

אם כן, הדלקת המנורה נעשתה כחלק משיקום המקדש מהעבודה זרה שהכניסו בו ולא מודגשת חשיבות מיוחדת במעשה ההדלקה.

עוד עובדה מעניינת היא שלא נזכרה בספר הזה המסורת הידועה על נס פך השמן ואף לא נזכרה בפירוש התקנה להדליק נר חנוכה. וכך נכתב (שם):

"ויפלו כל העם על פניהם ויתפללו ויברכו לשמים אשר הצליח להם: ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה…ותהי שמחה גדולה בעם ותסר חרפת גוים: ויקים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמנה מיום חמשה ועשרים לחדש כסלו בשמחה וגיל".

כלומר שמונת הימים נקבעו לימי שמחה הלל והודאה אך לא נזכרה תקנה להדליק נר חנוכה.

גם בתפילת על הניסים שאנו אומרים בתפילה בברכת ההודאה כך נראים פני הדברים: " ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו היכלך וטיהרו מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך". כלומר, הדלקת הנרות היתה חלק מתהליך הטיהור של המקדש וחידוש העבודה, ולא אירוע בעל משמעות בפני עצמה.

בתיאורו של יוספוס פלביוס (היסטוריון יהודי מתקופת חורבן בית שני) שמתאר בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" בפירוט גדול את מאורעות חנוכה במבט היסטורי התיאור נשמע בדומה למקורות שציינו שהדלקת המנורה היתה חלק מטיהור המקדש. אמנם אצלו מוזכר כבר שחנוכה נקרא בפי העם "חג האורים". מה שרומז שכבר היה מקובל בתודעה של העם השוכן בציון שעיקרו של חג החנוכה ניכר על ידי האור של המנורה.

בשלב מאוחר יותר, במשנה ובתוספתא אנו מוצאים בבירור שכבר פשטה התקנה לזכור את הנס דווקא בהדלקת נרות החנוכה. ממילא יוצא שזיכרון נס המלחמה מתבטא דווקא בהדלקת הנרות כזכר להדלקת המנורה. כך למשל מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל (שבת כא, א):

"בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה – מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך".  

בתלמוד הבבלי (שם): מובאת ברייתא שהיא ציטוט של מסכת תענית הקדומה (כפי גרסת חכמי בבל):

"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

לפי אותה מסורת התרחש נס מרכזי אחד והוא שפך אחד קטן של שמן דלק שמונה ימים, הבנה חדשה זו מבססת עוד יותר את מצוות הדלקת נרות חנוכה בימינו, שכן נמצא שהדלקת הנרות במקדש לא היתה רק בגדר של חלק מתהליך טיהור המקדש אלא היא היתה עיקר גילוי הנס. ולכן התקנה של הדלקת נרות חנוכה מתגלה כאן כחלק מהותי בזכירת הניסים והנפלאות שארעו לחשמונאים.

נראה שעפ"י השתלשלות ההיסטורית, נראה שבאופן מעשי הדלקת המנורה ע"י בית חשמונאי נעשתה כחלק מתהליך חידוש העבודה במקדש לאחר הניצחון על היוונים. אבל במשך הזמן ימי השמחה שנקבעו קיבלו ביטוי ע"י חז"ל בתקנה של הדלקת נר חנוכה והדבר התעצם עוד יותר מכוח המסורת על נס פך השמן שהתרחש בעת הדלקת המנורה.

ושוב אנו חוזרים לנקודת ההתחלה ונשאלת השאלה מדוע דווקא הדלקת הנר היא שהפכה יותר מכל לסמל המייחד את חג החנוכה? מדוע חז"ל הדגישו בצורה כל כך חזקה דווקא את הנקודה הזאת של "והדליקו נירות בחצרות קודשך" וראו בה את התמצית של ימי החנוכה?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין את מהותה של מלכות יוון בעיני רבותינו. חז"ל במדרש רבה המשילו את מלכות יוון לחושך , וקבעו שהיוונים ביקשו להחשיך את עיניהם של ישראל בכפרנותם, ובכך שרצו להעבירם מדתם ואמונתם, וכך נאמר במדרש (ב"ר ב, ד): "וחושך – זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת: כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק בא-לוהי ישראל". אם כן, האור של המנורה מייצג באופן מדויק את אור האמונה של החשמונאים שלא הסכימו להיכנע לחושך שהיה נחלתנו בחיים ללא אמונה וקרבה לה'.

אבל יש באור הנרות עומק נוסף, דוד המלך אומר בתהילים (מג, ד) "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך, ואבואה אל בית אלוהי אל אל שמחת גילי", משמעות הפסוק היא שאור הוא אור האמת של הקב"ה שחותמו אמת המנהיג את עולמו באמת (עפ"י שבת נה, א). ודווקא בשעה שהאדם מוצא את עצמו טובע במצולות השקר והכפירה המכחישה את האמת הטהורה והנצחית הוא נזקק שתשלח אליו קווי אורה והכוונה ממקום המקדש ותשיב אותו בחזרה לנקודה השורשית של נשמתו. וזה בדיוק התהליך שעברו החשמונאים, מעומק החושך והבלבול של קליפת יוון הם מצאו פתח ונתיב אמת לעלות לאור השכינה והמקדש.

וכך היה הלל אומר (סוכה נג, א): "למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך." בזכות זה שהחשמונאים מסרו את נפשם לעלות לבית ה' ולהאיר את ביתו והדליקו נרות בחצרות קודשך, גם הקב"ה בא לבתי ישראל בכל מקום שהם ומאיר להם מאור השכינה, את אור נרות החנוכה.

יהי רצון שנזכה לשמוח שמחה שלימה בבניין בית המקדש והחזרת העבודה למקומה במהרה יראו עיננו וישמח ליבנו!