הרב יובל רובין

מה נשתנה-על השאלה ועל התשובה בליל הסדר^[1]

חג פסח מתייחד בלילה אחד יחיד מיוחד, ליל הסדר הוא לילה שאין שני לו במעגל החגים היהודי. על המיוחדות והרוממות של הלילה הזה נכתבו דברים רבים, אנסה במאמר קצר זה לבחון את המצווה העיקרית והמהותית שבה אנו מחויבים, סיפור יציאת מצרים, ואת הדרך המיוחדת בה עלינו לספר זאת.

אמרו חז"ל ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" (מתוך ההגדה). כתב הרמב"ם שיש מצוות עשה מיוחדת לספר בסיפור יציאת מצרים בלילה המיוחד הזה (הל' חמץ ומצה ז, א):

"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות י"ג) 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר (שמות כ') 'זכור את יום השבת', ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".^[2]

ובספר המצוות (מ"ע קנ"ז) כתב:

שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחילת הלילה… והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחילת הלילה חייב אתה לספר.

הרמב"ם לומד על מצוות סיפור יציאת מצרים מהפסוק של "והגדת לבנך", ואח"כ הוסיף לחדש שגם בינו לבין עצמו חייב לספר ולמד זאת מהפסוק "זכור את היום הזה", וכיון שעיקר הלמוד הוא מ"והגדת לבנך" מובן שהגדרת המצווה היא לספר ביציאת מצרים, וממילא למדו מכאן גם לעצמו חייב לספר. עיקר סיפור יציאת מצרים צריך להיעשות בצורת שאלה ותשובה, דבר שנלמד ממאמר הכתוב (שמות יג, יד): "והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים", בסגנון של שאלה ותשובה. כעין זה מצאנו בלשון שולחן ערוך הרב (שו"ע הרב תע"ג ס' יד) שכתב:

"אחר ששתו כוס ראשון צריך כל אחד ואחד לאכול מעט ירקות בטיבול, דהיינו שיטבלו בחומץ או במי מלח או בשאר מיני טיבולים… ולמה תקנו חכמים דבר זה? כדי להתמיה על התינוקות שיראו שינוי וישאלו על שינוי זה, שאמירת ההגדה מצוותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנא' כי ישאלך בנך וגו' ואמרת וגו'".

נראה שיש ענין מיוחד סביב ענין השאלה והתשובה ובמיוחד מול הילדים "והגדת לבנך". דבר זה מתחבר לדברי חז"ל (פסחים קט, א) שאחד המשמעויות העמוקות של ליל הסדר הוא בחינוך ובהנחלת המסורת לבנים:

"אמרו עליו על ר' עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו".

שואלים ומעסיקים את הילדים, בכדי שלא ישנו, כדי שישארו ערים ויקחו חלק פעיל בליל הסדר. אולם כנראה שזו לא הסיבה היחידה לסגנון המיוחד של הסדר, השאלות והתשובות, הגמרא מביאה טעם אחר (שם קטז, א):

"תנו רבנן חכם-בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה".

כלומר עצם שאילת השאלה, היא חשובה, היא המהותית ללילה הזה, וראינו לעיל שכך גם פסק הרמב"ם.

במקרה שהבן או אחד מבני הבית 'שואל באמת', מתוך סקרנות ולא מתוך נוסח ההגדה 'מה נשתנה הלילה הזה', לכאורה נפטרים מחובת ארבעת הקושיות, כפי שמובא בתלמוד(פסחים קטו, ב):

"ולמה עוקרין את השולחן, אמרי דבי רבי ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו.אביי הווה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? אמר ליה רבה: פטרתן מלומר מה נשתנה".

ומפרש הרשב"ם במקום:

"דניא לקמן חכם בנו שואלו, ואם לאו שואל הוא לעצמו מה נשתנה וכיוון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה אלא להשיב על דבריו".

אמנם מדברי הגמרא אין אפשרות להכריע כך, ובאמת נחלקו הפוסקים בהבנת הגמרא, מצד אחד כתב הרוקח (הלכות פסח סי' רפ"ג) שאין ערך מיוחד דווקא בנוסח הספציפי הזה:

"אח"כ טוב להסיר הכלי שבו המצות מלפניו ולהניח על השולחן לצד אחר,שישאל התינוק עדיין לא אכלנו למה סלקנו הכלי? ואם ישאל פטור מלומר מה נשתנה ואם ירצה יתחיל מעבדים היינו לפרעה במצרים".

וכן הביא המהרי"ל (סדר ההגדה):

"והעיד מהר"י סגל על חמיו מהר"ר משה כץ פעם אחת שאלתו בתו אבא למה הגבהת הקערה? והתחיל עבדים היינו ולא אמר מה נשתנה".

מכאן נלמד שלשיטת חלק מהראשונים אין חיוב לומר דווקא את נוסח מה נשתנה כפי שמופיע בהגדה, אלא מספיק שישאל מה נשתנה הלילה הזה.

מאידך במשנה (י, ד) כתוב:

"מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור".

משמע מכאן שחייב לשאול שאלות ספציפיות דווקא בנוסח ארבע הקושיות, וכך הבין רש"י על אתר (פסחים קטז,א) וכך בתוספות (קטו,ב ד"ה כדי שיכיר). וכעין זה הבין הג"מ בכרך ואף הר"ע מברטנורא בפירושו על המשנה שם הסיק כך, וכך פסק שו"ע הרב להלכה (תעג, מ).

אם כן, נחלקו הראשונים האם צריך לומר את נוסח 'מה נשתנה' שהתקינו לנו חכמינו בסדר ההגדה, כפי שהובא במשנה או שמא כל אחד יכול לשאול על דעת עצמו כן.

בימינו ישנם מנהגים שונים, יש הנוהגים לשיר יחד כולם את 'מה נשתנה' וכן מנהג חלק מיוצאי צפון אפריקה לפי דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ח, ב). יש הנוהגים על פי דינא דגמרא שהילד שואל ועונים לו בבחינת "והיה כי ישאלך בנך מחר" וגו'. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

מכל מקום, ראינו שלכל הדעות השאלה בלילה הזה היא מחייבת.לאחר הבירור ההלכתי ננסה להעמיק ולהבין את שורש הענין, את הרעיון שעומד בבסיס הענין ולגעת בנקודה מזווית אחרת.

חלק ה'מגיד' בליל הסדר מתחיל בשאילת 'ארבע הקושיות'. ייתכן שאם היו מתקנים את הקושיות היום, הן היו נשאלות אחרת. עיקר הענין הוא שאלת השאלות, ולאחר מכן מובאים הפסוקים על כל אחד מארבעת הבנים שבהגדה. יש לציין שלא משנה מהי השאלה, העיקר שישאל, אולם צריך שהשאלות ישאלו ממקום נכון. עצם שאילת השאלות מעיד על קשר. כשאדם שואל שאלות הוא מראה אכפתיות בנעשה סביבו.

השאלות של הבן מחברות אותו ללילה הזה בו נעשנו לעם, הבן שואל ותפקיד האב, מעביר המסורת, הוא לענות, להסביר ולא לוותר "את פתח לו".

ליל הסדר הוא תמיד בלילה,על לילה רגיל נאמר: "ואמונתך בלילות". האמונה שלנו בהשי"ת מתגלה דווקא בלילה, בזמן של חושך, בזמן שלא רואים הכל, שלא את הכל מבינים, דווקא בזמנים החשוכים, כשלא מבינים הכל, עולות הרבה שאלות הקשורות להנהגת ה' את העולם. ובלילה לא רואים את התשובות, בלילה יש אמונה. כפי שהטיב לתאר זאת רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, בראשית חנוכה, כב):

"ובערבית תיקנו לומר "אמת ואמונה" שנאמר (תהלים צ"ב, ג') "ואמונתך בלילות". שזה בחינת זאת התגלות מלכות שמים על ידי האמונה הגם שלא הוסר החשכות מכל מקום על ידי תוקף האמונה שנקבע בנפשות ישראל יכולים לקבוע בנפשם היראה כמו שרואים בחוש"^[3].

בליל הסדר אנחנו עוסקים בשאלת שאלות והעברת המסורת, גם אם לפעמים השאלות הן אחרות מהנוסח המוגדר בהגדה, הלילה הענין הוא בשאלות,אולם זהו לילה שאמרו עליו חז"ל, "לילה כיום יאיר". בלילה הזה מתגלה הארה גדולה, 'לילה כיום יאיר', הלילה נהפך ליום, לאורה גדולה, שגורם ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

מבטא זאת היטב הרב קרליבך בשירו על ליל הסדר האחרון בגטו ורשה:

ליל סדר אחרון בגטו ורשה

היה מוישל'ה, מוישל'ה האחרון שנותר בגטו ורשה,

שואל את אבא 'מה נשתנה'.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות",

למה הלילה הזה כה ארוך ונורא

מכל הלילות שעברו?

וכשמוישל'ה את כל הקושיות שואל,

ארץ, שמיים, נדם לו התבל, שרפים הסו ברעדה וחיל

והאב, האבא, רוצה לענות:

"עבדים היינו…"

ומוישל'ה אומר:

"אבי היקר, עוד קושיה אחת לי משלי והיא:

ארצה לדעת, אבי היקר, האם אחיה בשנה הבאה

לשאול את ה'מה נשתנה'?

האם יישאר ילד יהודי לשאול את ה'מה נשתנה'?

האם יוותר אב יהודי בעולם שישיב: 'עבדים היינו'?"

והשיב האבא:

"לא אדע, לא אדע, לא אדע אם אחיה.

לא אדע, לא אדע אם אתה תחיה.

אך תמיד, תמיד יהיה עוד מוישל'ה בעולם,

שישאל את אבא את ה'מה נשתנה'.

איני יודע אם נזכה לחיות אבל זאת אני יודע:

"כי בשם קֹדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"

חג שמח וכשר!

^[1]לע"נ נעם חורב ז"ל בת אשר ודינה הי"ו.

^[2]ראה עוד ספר החינוך מצווה כא.

^[3] ראה עוד בעין אי"ה, ברכות א, א. בענין אמונה בלילה, בעת ק"ש של ערבית.