הרב מיכאל רוזנפלד

פליסטיישן והמונדיאל

סיפור על ניצול זמן בחופש

'סופסוף יצאנו לחופש ויהיה לי זמן לצפות במונדיאל ולשחק בפיפה בפלייסטיישן!' אמר לי דרור בשחרור כשיצאנו מהישיבה לאחר קבלת התעודות. 'בזמן הלימודים לא יכלתי להקדיש לכך מעבר לשעתיים ביום'.

מה? בחופשים אתה צופה מהבוקר ועד הלילה במשחקים ופרשנויות, ומשחק בין לבין במשחקי מחשב, זה הדבר היחיד שאתה עושה?!' השתוממתי, ליתר דיוק עשה זאת 'הצדיק' שבי…

'לא', הזדעק, 'מה פתאום!' אני מקפיד על 3 תפילות במנין וגם משנה יומית. בשאר הזמן אני נהנה. מה יש?'

'אתה יודע', הרגשתי כמו אינקויזיטור שתפס חוטא בקלקלתו. 'יש דבר כזה ביטול תורה גם בחופש…', ממש לא אהבתי את תפקיד המוכיח. לא יודע איפה שמעתי את זה, אבל בטוח שלא רציתי לחשוב על ההשלכות של המילים שלי לגביי, רק רציתי קצת לעקוץ את דרור.

'מה נפלת עלי, בזמן הלימודים לומדים ובחופש נחים, מה רע במה שאני עושה?' עכשיו דרור היה כבר לא מרוצה בעליל מהתגובות שלי.

נפרדנו כך, שוב אני הנודניק שעושה לכולם מצפון. בכל אופן הרגשתי איזשהו צורך להעמיד דברים על דיוקם. זה לא נראה נכון בעיני אורח החיים של דרור, אבל מצד שני גם לי אין כח ללמוד כל הזמן. אני לא עושה את זה אפילו בזמן הלימודים.

החלטתי שעלי ללמוד את הסוגיה, קצת בשביל המצפון וקצת בשביל לנגח את דרור, כבר נכנסתי לקטע.

באופן כמעט טבעי התקשרתי לר"מ שלי מהשנה שחלפה.

'הרב בני? יש לי שאלה. חייבים ללמוד תורה בחופש? כל הזמן? אז מתי נחים?' המטרתי עליו שאלות.

הרב ענה בקצרה, לא אהבתי את התשובות. הרב הזמין אותי לבית הכנסת בשכונה ללמוד אחר הצהרים ביחד את הסוגיה. 'בעצם להפגש עם הרב בחופש, ועוד ללא הורים זה פחות מאיים.' חלפה במוחי מחשבה. לאחר שניתקתי את הטלפון עברה בראשי מחשבה נוספת והפעם מוזרה, 'אולי גם רבנים אוהבים חופש? אולי גם הוא רוצה לנוח? לא יכול להיות, הם אוהבים לעבוד תמיד!' חשבתי לעצמי, כך לפחות נח לי לחשוב.

הגעתי בשעה היעודה לבית הכנסת (טוב, הקפדתי לאחר בכמה דקות לאורך כל השנה ולא יפה היה לשנות ממנהגי דווקא בחופש…).

מצאתי את הרב רכון, שקוע בעיון ליד שולחן עמוס בספרים חדשים וישנים. כשהתקרבתי אליו, הרים אלי את עיניו כמתעורר ממחשבה עמוקה והזמין אותי להתיישב.

'רק היום נפגשנו וכבר הסטאטוס שונה, עכשיו זה כבר חופש' אמר הרב.

הוא כבר לא הר"מ שלי, דווקא נחמד, חשבתי לעצמי. 'אחריות רבה יותר וגם האתגרים משמעותיים לאין ערוך טמונים בחופש'. הוסיף ובלי להבהיר דבר- בוא ניגש ללמוד את הסוגיה.

'איסור ביטול תורה, הינו איסור חמור, למרות שלאדם האיסור נראה קל. לכן האדם עלול לעבור עליו מידי יום. בגמרא מובאת מימרא על חומרתו של ביטול התורה'. הרב לקח לידיו מסכת ברכות ופתח בדף ה', הצביע על המקום המבוקש והחל להקריא –  "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו…" וכן עוד מאמרים רבים  בעלי מסר דומה.' הוסיף.

'מה?! כל שניה שאני לא לומד בחיים אני חוטף עונש כבד?!' התפרצתי אל תוך דבריו. לא הצלחתי לעצור את הרגשת המחנק ואת הכתמים השחורים בעיניים. כל התחביבים שלי התרחקו (האמת שגם נקודת אור ראיתי בכך, לפי זה אין צורך לעזור לאמא בבית, הרי זה 'ביטול תורה', נשק חדש באמתחתי, חשבתי. תמיד הדודה ברטה אמרה שאני תמיד מצליח להסתכל על חצי הכוס המלאה). אמנם בההכללה הזאת נשמעה לי חריפה מידי, מה גם בלתי ישימה ובוודאי שלא כיפית! סימן שאלה ריחף לו מעל הפלייסטיישן.

חיוך ניבט מאחורי שפמו  'לא. השאלה מהי ההגדרה של ביטול תורה.'

הרב כיווץ את עיניו והוסיף 'ביטול תורה הוא כל דבר שאינו לימוד או לצורך לימוד התורה וקיומה. אכילה, שתיה ושינה הן בתחום, הסביר, הן וודאי אינן ביטול תורה. כמו כן כל דבר שנחוץ לאדם לצורך בריאותו הפיזית או הנפשית. כולנו צריכים להתאוורר מידי פעם. כל אחד לפי מה שהוא מרגיש שנצרך לו. אדם חנוק, עייף ומוטש אינו יכול ללמוד תורה או לקדם את העולם.'

חשבתי כמה שניות ואמרתי 'אבל איך אני אדע מה נחוץ לי ומה לא?'

'בשביל זה אנחנו נדרשים לפתח הקשבה עצמית, להבין מה אני צריך ומה מיותר בשבילי.'

'אז משחק בפלייסטיישן זה נחוץ לי מאד! אחרת איך אלמד?' אמרתי מתוך התלהבות מופגנת בתקווה שגם הרב יתפס אליה ו'יזרום' עם הרעיון.

הרב שוב חייך את חיוכו המסתורי וענה 'בנוסף להקשבה לעצמי ולצרכיי נדרשת מכל אחד מאיתנו כנות פנימית עם עצמי ועם ה'. זה לא קל אבל זה מתפתח עם הזמן אצל מי שעובד על זה, דומני שאתה תוכל. כמו כל מיומנות בחיים – זה לא הולך בקלות, לא עושים אותה היטב בפעם הראשונה וגם לא בשניה, אפילו לא בפעם המאה. כנראה שנושא זה יאתגר אותנו עד סוף החיים. אבל מתקדמים עם הזמן, יש התקדמות למי שמשתדל. חוץ מלימוד התורה שאנחנו מרווחים, אנחנו גם בונים בעצמנו שליטה עצמית גבוהה, הבנה והקשבה עצמית,שכל ישר, יכולת קבלה של עצמי על חולשותיי, ובנוסף, גם דבקות במטרה. תכונות שכדאי מאד לסגל לעצמינו בחיים.'

'אתה לא מבין הרב, באמת שהפלייסטיישן משחרר לי את המח מכל הטרדות, זה עוזר לי להתרכז. המונדיאל זה ארוע כביר אני חייב לראות אותו!' הדגשתי מתוך תקווה שהרב יהיה קצת יותר לארג'.

'השאלה איננה רק האם זה טוב או רע, יכול להיות שאתה צודק, השאלה בעיתוי ובמינון.' הרב הסתכל עלי והמשיך: 'אגב, מה כל כך 'כביר' במונדיאל חוץ מהתקציב? אבל ניחא, אם אתה מרגיש שהמשחק מועיל לך, שחק, צפה, אבל תהיה כנה עם עצמך, האם אתה צריך בשביל לשחרר את הראש לצפות כל היום? בזמנים שאתה לא משחק כמה הראש שלך עדין 'תפוס במשחק 'המשחרר'? זוהי הכנות שדברנו, ובנוסף לא יזיק גם קצת שכל ישר שדווקא ידוע לי שיש לך בשפע.'

'אז מה אני צריך להיות לחוץ כל החיים?!' לא בדיוק הבנתי, אבל הרגשתי איך החיים שלי הולכים להשתנות, ולא ממש שמחתי על כך.

'ממש לא' הפעם החיוך שלו הפך רחב ושובב, בכיתה הוא אף פעם לא חייך כך'. בכלל לא לחוץ! אני הולך תמיד עם המשפט של סבתי עליה השלום, 'מי שהוא לחוץ הוא לא לִפנים'. מה שכן נדרש מאיתנו זה להיות מוכוונים למטרה אליה אנחנו רוצים להגיע'. הבטלה הינה פריקת עול ואמירה שאין לי ולעולם יעוד, אין מטרה אליו צריך להגיע ועל כן אין משמעות לזמן שאני מנצל או מבזבז. התורה מורה לנו את ההפך. העולם נברא לתכלית מסויימת ומחויבותינו לחתור תמיד להגשים אותה. בין על ידי לימוד, עשיה או מחשבה חיובית. כל רגע שלי מתמלא במשמעות כשאני חווה אותו. גם האכילה והשינה שלי, הטיולים עם המשפחה כולם כולם הם בעצם סיוע ללימוד תורה, זה מה שנותן לי כח, מרחב לנשימה, רוחב דעת להבין דברים יותר לעומק ולעמול על הגשמתם. זהו הביאור של דברי חז"ל 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'.'

'עכשיו התמונה מתחילה קצת להתבהר.' הרהרתי בקול, 'לא מצופה ממני להיות לחוץ ועצבני ולא לעשות כלום חוץ מלימוד תורה, אלא לעשות דברים לשם מטרה, לא למרוח את הזמן. אני יכול להמשיך לשחק בפלייסטיישן, לצאת לטיולים, לראות סרטים, לצפות במונדיאל ולדבר עם חברים והכל לשם שמיים. בעצם כל עוד הדבר מותר לא משנה מה אלא משנה לשם מה, נכון?'

'אני לא רוצה לגעת בנושאים כמו צניעות ושאר תכנים שליליים שקיימים במדיה הכללית. אבל נגיד שהתוכן חיובי או לכל הפחות אינו שלילי, עדין נדרשת ממך, מכל אחד מאיתנו, את אותן התכונות שהזכרנו, הקשבה לדבר ה' ולצרכים שלי, במילים אחרות – כנות, שכל ישר ודבקות במטרה, לדעת מה נחוץ לך ומה זה סתם עצת היצר שבך.' רק אתה תוכל לענות על השאלה. הוא אשר אמרתי בהתחלה – החופש הוא הזמן של האחריות וזה בדיוק האתגר שלנו בחיים ללכת על החבל הדק שבין ההכרחי לגוף לבין הפינוק המוגזם, בין המועיל לנפש לבין מה שרק מפזר אותו. החבל די דק, אבל כמו שאמרתי, עם הזמן זה נרכש.'

הבנתי שיש לי עוד חומר למחשבה לגבי הפלייסטיישן והצפיה במונדיאל, אבל למרות זאת התחלתי להתחבר להגיון שבדבריו, תחושת שלמות ושמחה מהכיוון החדש בצבצה אי שם באופק.

'אני רואה שהבנת' אמר הרב, עכשיו החיוך שלו נהפך לצחוק של ממש.