הרב יהושע וייסינגר

מצוות ביעור מעשרות בימינו

התורה מצווה אותנו (דברים יד, כח): "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיך". לאחר כל מחזוריות של שלוש שנים מצווה לסיים את חיובי הפרשת התרומות והמעשרות ולחלקם, וזוהי מצוות 'ביעור מעשרות'. במילים אחרות, עד זמן הביעור חובה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות מפירות שלוש השנים שעברו, ולתת את התרומות והחלה לכהן, את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני, ואת פירות ה'מעשר-שני' ו'נטע-רבעי' להעלות לירושלים ולאכול בטהרה.

באופן כללי מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים. בכל השנים מפרישים תרומות ו'מעשר ראשון', אולם 'מעשר שני' ו'מעשר עני' מתחלפים. בשנה הראשונה והשנייה מפרישים 'מעשר שני', ובשלישית 'מעשר עני'. וכן בסדרה השנייה: בשנה הרביעית והחמישית 'מעשר שני', ובשישית 'מעשר עני'. בשנה השביעית הפירות הפקר וממילא אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות. השנה שאנו בסוף מחזור של שלוש שנים האחרונות מהשמיטה (תשע"ו, תשע"ז, תשע"ח) דין זה קיים.

מקור הדין הוא במשנה במעשר שני (ה, י):

בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְוַדִּין. כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי. נְתַתִּיו לַלֵּוִי, זֶה מַעְשַׂר לֵוִי. וְגַם נְתַתִּיו, זוֹ תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, זֶה מַעשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי. מִן הַבַּיִת, זוֹ חַלָּה:

וכעין זה פסק הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי יא, א):

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני שנאמר 'כי תכלה לעשר ואמרת לפני ה' א-לוקיך בערתי הקדש מן הבית'.

אין מתוודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

וכך נפסק גם בשולחן ערוך (יורה דעה, שלא):

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. וידוי זה נאמר בכל לשון. ואם רצו רבים להתודות כאחד, מתודים.

על משמעות המצווה ומעלתה ניתן ללמוד מדבריו המיוחדים של ספר החינוך במצוה תרז:

משרשי המצוה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה. ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחית משרתי הא-ל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.

עצם ההודאה, פעולת הדיבור "רוח ממללא", הוא המייחד את בני האדם מבעלי החיים, וק"ו כאשר הדיבור מיוחד לדברי קודש. ההודאה וההקדשה של משרתי הקודש ע"י נתינת המחיה והדאגה לצרכיהם הפיזיים בכדי שיוכלו לעסוק בקודש בתמימות.

הראי"ה קוק לוקח את משמעות הווידוי והביעור למקום אחר, בדבריו בעין איה (מעשר שני טו) הוא טוען שיש פעמים שאדם מתוודה על מעשיו הרעים, אולם אין לשכוח שיש גם מעשים טובים אותם הוא צריך להכיר ולהוקיר מפעם לפעם, וכך כותב הרב:

ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו.

וממילא בעת בו האדם עושה חשבונו על מעשיו, חובותיו ותרומותיו, הוא מצווה גם לבחון ולראות את מעשיו החיוביים ועליהם להודות.

לאורך השנים נדמה שמצווה זו נשמטה ולא קוימה בקהילות ישראל השונות. טעמים והסברים שונים נאמרו. התחלת העניין כבר משתקף מדברי הראב"ד, שכותב על הרמב"ם: "זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני ה' ואין לפני ה' אלא בבית". וממילא כיון שכיום אין בית מקדש אין חיוב לבער את המעשרות. בדברינו אלה אנסה לתמצת את השיטות השונות הלכה למעשה.

מרן הראי"ה קוק בתשובתו לחזון איש, עומד על המחלוקת הזו שבין הרמב"ם לראב"ד, וכותב שלא נהגו לקיים דין זה (שו"ת משפט כהן סימן נו):

על דבר חיוב הוידוי בזמן הזה, אע"ג דאפליגו הרמב"ם והראב"ד, אם וידוי מעשר נוהג שלא בפני הבית, ולדעת הרמב"ם הוא נוהג אפילו שלא בפני הבית, מ"מ קשה שיהיה נוהג בזמן הזה מכמה טעמים: … וא"א לקיים זה בזה"ז עד יבוא מורה צדק.

מאידך, חותנו האדר"ת בהקדמתו לספר אחרית השנים (תרנ"ג) תוהה ומנסה ללמד זכות מדוע מצווה זו לא מתקיימת היום:

והנה לא שמענו אם קיימו המצוה הזאת בזמן הזה, ומדברי רבותינו לא משמע לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה, אלא כמו חובת קיומי החוקים בעצמם כן גם חובת הוידוי, אם מן התורה אם מדרבנן. ואם כן ראוי לנו למצוא זכות על מניעת המצוה היקרה הזאת…

לדבריו, יש לצרף את דברי הראב"ד שאין חובת וידוי אלא בבית המקדש, שנית אין חובה להפריש תו"מ כאשר כולנו טמאי מתים: "השני, יש לומר לפי מה דתנן, 'לא ביערתי ממנו בטמא' – הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות, והרי כולנו טמאים, על כן אי אפשר להתוודות".

בהמשך דבריו הוא מצטט את הירושלמי (מעשר שני, פרק ה), שכותב שאדם שפספס ולא קיים מצווה ממצוות התורה מעכב את הוידוי: "אמר ר' אחא בר פפא בעי קומי ר' זירא אפילו הקדים תפילה של ראש לתפלה של יד נמי? אמר ליה אוף אנא סבר כן". ממילא, בימינו כיון שאין אדם שלם שלא חטא כלל, בטלה מצוות וידוי, וכדבריו: "אם כן, הסכימו הם לברייתא זאת, ואם כן לא משכחת לה כלל מי שיקרא, דמי צדיק יאמר זיכיתי לבי מכל עבירות קלות שבקלות כהנה?". ההסבר בהבנת דברי הירושלמי, מונח בהבנה שאדם אומר בנוסח הוידוי את הפסוק "עשיתי ככל אשר ציוותי", ומי יכול לומר שעשה את כל הציווים. וכדברי המהר"ם מרוטנבורג:

"דוברי גאווה היו מביאי בכורים, שאמרו עשיתי ככל אשר ציויתני, משמע מתוך דבריהם שקיימו כל התורה כולה… אלא ללמדך מי שמקיים מצוות הבאת בכורים כאילו קיים כל התורה כולה"

אולם לבסוף מציין האדר"ת סיבה פשוטה ורלוונטית. לדבריו תרומות ומעשרות בזמן הזה הינם רק מדרבנן, והרי מצוות הוידוי היא בשנת השלישית והששית לשמיטה שאף היא דרבנן. בשל הספקות מתי השמיטה וכו' "ספיקא דרבנן ולקולא". ומסיים האדר"ת:

ואולי מטעם זה לא כתבו הטור ביו"ד סוף סימן שלא. אך מרן המחבר ז"ל ואא"ז הלבוש והש"ך ורבינו הגר"א ז"ל תמכו בידיו וכתבו מצות עשה זאת, וגם הרמ"א ז"ל הסכים לדעת המחבר וכן כתב בספר חרדים במניין המצוות שאפשר לקיימן בזמן הזה. על כן נתתי אל לבי להצדיק את הצדיק מרן המחבר וסייעתו.

ממילא, לשיטתו יש מצווה לבער ולומר את הנוסח אף בימינו.

בספר משפטי ארץ (תרו"מ עמ' 271) הובא שאכן כך נהגו בכמה בתי כנסיות בירושלים שנהגו לקרוא בזמן המצווה מתחילת פרשת 'כי תכלה לעשר' עד סופה. ואף שמעיקר מצות וידוי אין אומרים כל הפרשה אלא מהפסוק 'ביערתי הקדש', כנראה שחוששים שמא במשך שלש השנים עברו על אחד מדיני ההפרשה, ממילא תיקנו לקרוא כל הפרשה ואין לחשוש לזה (ראה אריכות בזה בשו"ת מנחת יצחק ח, פד).

זמן קיום המצווה, מהתורה זמן הביעור הוא בסיום חג הפסח, שעד אז עוד אפשר לאכול מפירות מעשר שני, אולם כיוון שאי אפשר לבער בפועל בחג, כי שריפתם אסורה ביו"ט, לפיכך הקדימו חכמים את זמן הביעור לערב חג (שו"ע שם). אולם לכל הדעות הווידוי היה נאמר במנחה של חג אחרון, כי היו משיירים מהביעור את פירות המעשר-שני בכדי שיאכלו עד סיום חג הפסח, כך שרק לקראת סוף החג סיימו באמת לבער את המעשר שני ויכלו להתוודות.

לסיכום, הלכה ולמעשה דעת מרן הראי"ה קוק (משפט כהן, שם) החזון איש (דמאי ב,ז) שלא ניתן לקיים את המצווה בזמן הזה. ואילו לדעת האדר"ת בקונטרס אחרית השנים, ניתן לקיימה בזמן הזה, ואף הוא ממליץ לעשותה בציבור בבית הכנסת שהוא מקדש מעט (שהרי גם לרמב"ם לכתחילה במקדש).