הרב יוסף שליט

הללו עבדי ה' העומדים בית ה'

העמדת גיבור צה"ל נכה – כשליח ציבור ביום העצמאות

שאלה:

באחד מבתי הכנסת רצו הגבאים לכבד באמירת ההלל ביום העצמאות את אחד המתפללים אשר במלחמת יום הכיפורים איבד את רגלו כשהטנק בו נהג, עלה על מוקש.

לדברי הגבאים אין מתאים יותר ממנו שיאמר את ההלל בציבור להודות לקב"ה על הניסים הרבים המלווים את חיינו בארץ ישראל. ושאלתם, האם יכולים לעשותו שליח ציבור לאמירת ההלל כאשר הוא צריך לעמוד בעזרת קביים או שיכול לשבת בכסא גלגלים?

תשובה:

מבואר בשו"ע (או"ח תכב, ז) שמצוות קריאת ההלל היא במעומד. ומקור דין זה הוא מדברי שיבולי הלקט (ס' קעג) בשם רבנו מאיר שקריאת ההלל במעומד. וא"כ אדם שעומד בעזרת קביים ייתכן שאינו נחשב כעומד וממילא לא יוכל להוציא את הציבור בקריאת ההלל.

הטעם לעמידה זו מבואר בדבריו, ע"פ הכתוב תהילים: "הללו עבדי ה' העומדים בבית ה'", ומכאן למדו שצריך לאומרו בעמידה. בהמשך דבריו, הוא מוסיף טעם נוסף וכותב שחובת העמידה בהלל נלמד אמירת ההלל בזמן הקרבת הפסח שהיתה בעמידה, לפי שאין ישיבה בעזרה.

ויש לחלק בין שני הטעמים, שכן מבואר בראשונים שאף שאסור לשבת בעזרה יש אפשרות לסמוך ולהישען על דבר מה, ורק בזמן העבודה חובה לעמוד על פי הפסוק "לעמוד לשרת" (תוס' זבחים יט, ב ד"ה וליתב). וא"כ לדברי התוס', באמירת ההלל, שבזמן הקרבת קורבן הפסח יכלו להשען, וממילא בכל אמירת הלל שנלמדת מהלל של הפסח ג"כ ניתן להשען. אך אם המקור לעמידה נלמד מהפסוק "העומדים בבית ה'" ייתכן שאין סמיכה חשובה כעמידה ובאמירת ההלל יהיה אסור להישען על דבר אלא רק לעמוד.

בתשובת הרמ"א (חו"מ ס' יז) כתב שגם עד בעת עדותו בבי"ד יכול להישען על כל דבר, שכן גם סמיכה חשובה כעמידה. וא"כ לשיטתו, שלמד את דין ההלל מדיני עדות, שהלל הוא מעין עדות על הניסים והנפלאות שנעשו עימו, ממילא סמיכה חשובה כעמידה. מאידך המגן אברהם (סי' תכב) חלק על הרמ"א וכתב שבעדות וודאי שלא מועילה סמיכה כעמידה, וכמו שלעדים אסור לסמוך (להשען) בזמן אמירת העדות כך גם בזמן אמירת ההלל אין להישען על עמוד או כותל.

וא"כ לענין אדם שבעמידתו נשען על קביים הדבר נתון במחלוקת הרמ"א והמגן אברהם הנ"ל.

הקשו הראשונים שהרי בליל הסדר אנו אומרים את ההלל בישיבה וא"כ אין עמידה דין המעכב באמירת ההלל?

ומתרץ השיבולי הלקט (מובא בב"י שם) שמתוך שאדם מצווה לשתות כוס שני לא הטריחו לעמוד, שלא ישפך כוסו, ועוד שמחלקים את ההלל לשנים לא הטריחו לעמוד. ומסיים בשם המהר"ם מרוטנבורג הואיל והמצוה בפסח דרך חירות לא ציוו חכמים לעמוד.

ובדיעבד, חידש הפמ"ג (משבצות זהב אות ד') שאף שמבואר בשו"ע שהלל נקרא בעמידה, אם קרא מיושב יצא וראיתו מהלל של ליל פסח שיוצאים בישיבה. ולכאורה היה אפשר לומר שכל ראיית הפמ"ג להתיר ישיבה בדיעבד היא רק לשיטתו של שיבולי הלקט שהקלו דווקא בליל פסח. אך לדעת המהר"ם שבליל פסח צריך לומר בדרך חירות, וזו היא צורת ההלל בליל פסח ממילא בהלל אחר צריך לאומרו דוקא בעמידה. ולפ"ז אם יאמר ההלל בליל הסדר את ההלל בעמידה לא יצא כיון שצריך לאומרו דרך חירות.

ובזה אפשר לבאר את דברי הגאון (מובא בשיבולי הלקט, הלכות פורים קצח) שכתב:

"הלל גמרינן לה משיר הנאמר על הקרבן דכתיב ויאמר דוד להעמיד משוררים וגו' וכתיב ויעמדו הלוים על הימין וגו' וכתיב ויתן מהלוים להזכיר ולהודות ולהלל לשם אלהי ישראל מה הלל בעמידה אף כאן בעמידה". 

לדבריו המקור לעמידה בהלל הוא מהפסוק שנאמר בשירת הלויים שעומדים לשורר. וברמב"ם (כלי המקדש ג) פסק ששירה בעמידה ופשטות דבריו שעמידה מעכבת. וא"כ קשה איך אומרים את ההלל של ליל פסח בישיבה? אך לדברי המהר"ם מובן שבליל הסדר צורת האמירה היא בדרך חירות ולא נאמרת כשירת הלווים.

למסקנה

הואיל ובדיעבד יוצא ידי חובה אם אמר את ההלל בישיבה, וגם לדעת הרמ"א ההישענות חשובה כעמידה, ממילא אין מניעה שחזן עם קביים יעלה כשליח ציבור, וכך פסק הבית מאיר והסכים עימו הביה"ל (סי' תכב ד"ה מעומד).

ויש להוסיף שכיום שהמנהג שהציבור אומר את כל פסוקי ההלל לבדו, ולא יוצאים ידי חובתם ע"י אמירת הש"צ וממילא אין מקום להחמיר מלהעמיד אדם עם קביים כחזן לאמירת ההלל. וכך גם לעניין ישיבה על כסא גלגלים שיתכן ויש להקל ע"פ דברי הערוך השלחן (שם סעי' יג) שמתיר לאדם חולה לקרוא ההלל בישיבה.

ויהי רצון ומתוך השירה והודיה לבורא עולם על הניסים להם זכינו בדורנו דור הגאולה נזכה לראות במהרה כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם עומדים ושרים בחצרות בית ה' אמן.