הרב יובל רובין

הדיבור האלוקי בפסח[1]

עשרה מאמרות – עשרה מכות – עשרת הדברות

בדברי השפת אמת (בא תרל"א) אנו מוצאים רעיון עמוק ושורשי בהבנת מהלך ימי הפסח בכלל וליל הסדר בפרט, במאמר קצר זה אנסה להסביר את משמעות דבריו.

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל.

כאשר באים לעסוק בדיני הפסח, העיקרון הבולט הוא הדיבור והסיפור. ננסה לעמוד על משמעות האמירה, הדיבור והסיפור החל מהפן ההלכתי לרובד המחשבתי.

דין זכירה ודין סיפור

חג הפסח הינו הרגל הראשון, החג המרכזי בעולם היהודי, בעתיו הפכנו לעם. ישנם שני חיובים ביחס לזיכרון יציאת מצרים, מחד ישנו חובה לזכור את יציאת מצרים כל יום "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג). אנחנו אף מוסיפים ומזכירים את יציאת מצרים בכל מיני הזדמנויות שונות, לדוגמא: כל יום בקריאת שמע "מזכירין יציאת מצרים בלילות" (ברכות יב, ב) ואף בקידוש בליל שבת "זכר ליציאת מצרים".

אמנם נוסף על זה יש לנו מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה אחד בשנה. וכך כותב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, א):

"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר: והגדת לבינך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואע"פ שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך דברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

ומקשה ה'קהילות יעקב', על המשנה בפסחים , "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". הרי חובת ספור של ליל חמשה עשר פקעה בחצות לפי ראב"ע, ודין כל ה"מרבה לספר ביציאת מצרים", אינו עניין לדין "מזכירין יציאת מצרים בלילות" של כל השנה, אלא הוא עניין למצות סיפור יציאת מצרים של חמשה עשר, שעל זה נאמר "כל המרבה הרי זה משובח". משא"כ בשאר ימות השנה, לא מצאנו שיהא משובח להרבות.

אלא כי יש שני דינים, דין של "מזכירין יציאת מצרים בלילות", ויש דין של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". וכאשר חלה עליו מצות עשה של תורה, בליל חמשה עשר, לאחר שפקע חיוב דאורייתא בחצות, חל עליו דין דרבנן של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים". ודין זה הוא תחליף לדין "מזכירין יציאת מצרים בלילות", שהוא בשאר ימות השנה.

ויש כמה נפקא מינות בין הדינים:

• א. דין זכירה, הוא רק לעצמו, ודין סיפור, ענינו אף לאחרים, ובדרך של שאלה ותשובה. "והיה כי ישאלך בנך", "והגדת לבנך", "הבן שואל מה נשתנה", "ואפי' היה לבדו שואל ומשיב".
• ב. בדין זכירה, אין צורך להזכיר אלא את יציאת מצרים לבדה. ובדין הסיפור, צריך לספר כל ההשתלשלות, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
• ג. בדין הזכירה אין צורך להזכיר טעמי המצוות. ובדין הסיפור, צריך להזכיר טעמי המצוות, "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. פסח על שום מה…".

מצווה הזו של דרבנן לא מוגבלת בחצות, כמצוות דאורייתא. וראיה לכך מצינו בתוס' מגילה (כא,א) ד"ה 'לאתויי', דכתב בסוף דבריו, כי אע"פ שזמן אכילת מצה עד חצות, הלל שלאחר אפיקומן אין להחמיר בכך, שהוא מדרבנן. וא"כ גם דין דרבנן של "כל המרבה לספר ביציאת מצרים", אף אחר חצות קיים.

דיבור – פה שח

כאשר אנו עסוקים בסיפור יציאת מצרים יש לבחון מהו יסוד הצורה בסיפור, בדיבור ובהזכרה עצמית. יותר מכך, אומרים חז"ל בהגדה של פסח:

אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוי גָּדול, עָצוּם וָרב. וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.

וצריך לברר על איזה דיבור מדובר כאן, מי אנס אותנו לרדת למצרים? בשורות הבאות ננסה לבחון את עומק משמעות הדיבור, ועל ידי מי.

בכל חג יש את האיבר הכי פעיל לדוגמא בראש השנה המצווה היא לשמוע, בסוכות לנענע ובחג החנוכה המצווה לראות. ומהם המצוות העיקריות של ליל הסדר?

בזמן המקדש: לאכול מצה, לאכול מרור, לאכול פסח, לאכול חגיגה.

בזמן הזה: שולחן עורך, אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, הלל, ברכת המזון, וסיפור ההגדה.

יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם – הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון. פסח הוא החג הלאומי הראשון שלנו, החג בו נהפכנו לעם ואומה, החג בו התחלנו לדבר. אמנם גם ברגעים אלו של יצירת האומה, עדיין לא היינו שלמים. שלמה המלך אמר בחכמתו (קהלת ט, טז) "חכמת המסכן בזויה" כלומר, כאשר אדם הוא נחות (או נראה מסכן) אין לו מה לומר, ובעיקר, גם אם יש לו מה לומר ולחדש אף אחד לא יקשיב לו. כעין זה אמר הכוזרי על היהודים בראותו את מצבם (א, יב) "אשר ליהודים, די לי בכך שהם בזויים", לכן מלך כוזר לא מעוניין לשמוע מהם.

מאידך, מאמר הקב"ה קיים לעד. חז"ל אומרים במסכת אבות (ה, א): "בעשרה מאמרות נברא העולם" המאמר האלוקי מסתיר את בורא עולם, כלומר כאשר הקב"ה דיבר הוא "צמצם" את נוכחותו בעולם על מנת לברוא עולם טבעי בו אנו חיים.

ישנו הבדל עמוק בין תפיסות מצרים וישראל ביחס לעולם הזה ולמהותו. האימפריה המצרית ששלטה בעולם סברה כי אין אפשרות שינוי בעולם. לדברים, הנבואה היא בלתי אפשרית במצרים (דרוש מקור). ולכן כאשר יוסף פותר את החלום לפרעה, בעיננו, הדבר נראה מאוד פשוט וקשה להבין איך החרטומים לא חשבו על כך, אלא שלאמונתם, אין מקום לנבואה, לשינוי טבעי והתרחשות אלוקית. ולכן על מנת שהחלום יתממש יש צורך ברעב וממילא צריך שהיאור יתייבש והדבר בלתי אפשרי. לדידם, אין אפשרות לצאת ממגבלות הטבע, לכן ארץ מצרים מעולם לא ברח עבד ממנה, אין אפשרות לברוח מהחוקיות. דבר זה מסביר את טענת פרעה: "מי ד' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את הוויה ואת ישראל לא אשלח" פרעה לא מכיר את שם הויה המציין חסד, יציאה ממגבלות הטבע, כי אם את שם אלוקים שם מידת הדין, החוקיות.

כנגד זה בא הקב"ה ומתגלה לאומה הגדולה ביותר, וזאת על מנת שמצרים תהיה היא שליחת הקב"ה לצורך עם ישראל. אלא שמצרים עצמה הייתה רקובה מבחינה חברתית ומוסרית "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". ולכן ההתגלות של בורא עולם כלפי המצרים הייתה קשה והאומה המצרית לא עמדה בה.

כנגד עשרה מאמרות שהסתירו את הקב"ה בעולמו, נתן הקב"ה עשרה אותות כשהתגלו למצרים כמכות, עשר המכות. עשרת המכות הם ביטוי עמוק לעשרת המאמרות המקיימות את העולם, אותם המצרים סרבו לראות. ועל ידם הכירה מצרים וידעה את ד': "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ה).

הקב"ה רצה קודם כל להתגלות אל הגדולה שבתרבויות האנושיות, ומכיוון שהיא לא הייתה ברמה המוסרית הנדרשת בשביל שה' יתגלה בה, הגילוי הזה חיסל אותה, אך מכות אלו השאירו בה ניצוצות של קדושה שעם ישראל הוציא ממנה ורומם. הזהב המצרי שהיה צריך לברר אותו ולהעלות אותו, עד שחלק ממנו נצרך להקמת העגל וחלק ממנו נצרך להקמת המשכן.

עם ישראל במעמד הר סיני מקבל התגלות אלוקית אדירה "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ, א). עשרת הדברות שגילו את הקב"ה לעולמו לעמו, אמנם בניגוד למצרים עם ישראל היה מספיק מוסרי וקדוש לקבל את ההתגלות האלוקית לא בצורת מכות כי אם בצורת דברות. וזה עומק עומק דברי השפת אמת. הפיכת עשרה מאמרות אלוקיים, בלתי נתפסים לבשר ודם לעשרת הדברות – שהיא ההכוונה האלוקית המעשית, חייב לבוא דרך המכות. המכות שאותם מקבל מי שאינו ראוי, אך מתוכם באה הגאולה ותורה לעולם.

יציאת מצרים היא הרגע בה יצאנו גוי מקרב גוי ונהפכנו לעם, התחלנו לדבר את הדיבור האלוקי על במת ההיסטוריה. כאשר עם ישראל יוצא ממצרים ומקבל את הדיבור האלוקי, את הגילוי שיש אפשרות לצאת מהמסגרת החוקית הטבעית, יש אפשרות של שינוי אלוקי, יש אפשרות שבה הקב"ה לא מסתתר אלא מתגלה לא רק שם אלוקים כי אם שם הויה. זה עומק הסיפור של יציאת מצרים. זה שורש החובה להזכיר ולספר, לספר לבנך ולבן-בנך 'את אשר התעללתי במצרים', ומתוך כך ועל ידי כך, 'וקרבנו לפני הר סיני'.

[1] לע"נ נעם ז"ל בת אשר ודינה הי"ו