הרב מיכאל רוזנפלד

'האם אני חופשי'

אחד הסיפורים הזכורים לי ביותר מהשליחות באוקראינה הוא מקרה שקרה לנו בערב בדיקת חמץ בבית הכנסת. הולכים עם פנס ונר ובודקים בכל תא ותא, מופתעים בכל פעם מחדש מפרורי החמץ הקורצים לנו מתוך התאים. על צוות הבדיקה נמנה סאשה שהצטרף אלינו לא מזמן כעובד בית הכנסת, הוא נמצא בתהליך גיור. אחד הרבנים שהיה איתנו פנה אליו בבדיחות הדעת: "מה היית אומר לפני שנה על אדם שעושה נקיון כאשר הוא מתעלם משכבת אבק עבה, אבל מחרף נפשו על כל פירור לחם קטנטן?" "אני מניח שהייתי חושב אותו למשוגע" עונה סאשה. "ברכותיי, עכשיו גם אתה כזה…" מחייך אליו הרב.

ובאמת – מה אכפת לנו כל כך מכל פירור חמץ?

ננסה לענות על כך ונתבונן בשאלה: מה ההבדל המהותי שבין מצה לחמץ?

על פניו מבחינת המוצרים, הם חולקים ביניהם את אותם חומרי הבסיס – מים וקמח – אבל ישנו הבדל מהותי ביניהם: זמן ההחמצה, כלומר התהליך שונה. ההבדל הזה הוא לא סתם, הדגש הוא על התהליך ולא על התוצאה.

אנחנו חושבים שכדי להיות בני חורין או להיות מאושרים באמת העולם שסביבנו צריך להשתנות, צריך להגיע לאיזה אידאה, אבל באמת זה לא כך. החירות נמצאת כאן ועכשיו.

"רק אם תגמר התקופה הזאת, אצא לחופש, ארויח יותר, אזכה לתואר או למעמד חברתי, אהיה סופסוף מאושר" אנו מוצאים את עצמנו אומרים זאת כל פעם מחדש. אנחנו רגילים לחיות את חיינו במרוץ לקראת מטרה זו או אחרת, זאת יכולה להיות פעלתנות קדחתנית להשגת מטרה או צפייה לבואה של תקופה טובה ונוחה בה נזכה באושר. אני אומר לעצמי שוב ושוב "כש…. אני אהיה מאושר" (תמלאו כפי רצונכם – כשיגיע החופש, כשאני אעבור את המבחן, כשאני אקבל… ועוד ועוד). בתכל'ס, אני מגיע ליעד ו… מגלה שהאושר שלי הלך לו כנראה לשתות קפה בתחנה הבאה.

פסח בא ללמד אותי שצריך לשנות את הראש!

תתמקד בעכשיו, במצה הלא תפוחה. והאמת היא שהכל תלוי בהחלטה, צריך להחליט שאני חופשי ומאושר פשוט כאן ועכשיו. שמעת? כאן. ועכשיו.

אם נחכה לרגע שבו הכל יסתדר, נפספס. הרגע העכשווי, שעכשיו אני חי בו – לעולם לא יחזור, ואילו הרגע הנכסף, בו הכל יסתדר, לעולם לא יגיע, זאת פאטה מורגנה, אשליה אופטית. בינתיים אני משלים עם הסבל שלי בהווה. עלי להפנים שיש לי את כל התנאים עכשיו להיות מאושר, ואם אני לא מאושר אני סתם פראייר. ה"קמח ומים" הם הלחם הבסיסי שנותן לי את כל צרכי, אין צורך לשום דבר נוסף. אך אם אחכה שהעיסה תתפח, אני "אחמיץ" הכל (לא סתם בעברית המילה הנרדפת לפיספוס היא להחמיץ). לא חבל?!

למדנו בגן שאנחנו אוכלים מצות בגלל שלא הספיק הבצק להחמיץ קודם היציאה ממצרים. באמת כך כתוב בתורה (שמות יב, לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". הבעיה היא שכבר חמישה ימים קודם היציאה ה"חפוזה" הקב"ה מצווה על אופן האכילה של קורבן הפסח במצרים (שם, ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". אז למה אנחנו אוכלים מצות, בגלל שאבותינו לא התארגנו בזמן או שכך מלכתחילה ה' ציווה? נראה שזו בדיוק הנקודה, עוד לפני שתצאו ממצרים אתם צריכים להחליט שאתם אוכלים את המצות ואתם כבר בני חורין. המצה מסמלת את החירות, לא כי בלית בררה הוא נאפה במהירות, אלא כי בני ישראל היושבים במצרים החליטו בתוך תוכם שהם חופשיים. וכך היה. למחרת ליל השימורים במצרים הקב"ה דואג שהם לא יספיקו להתפיח את הבצק, לתת להם את החויה שנשארים רק עם היסוד- קמח ומים, וזה מוציא אותם לחרות.

רעיון זה לא אומר שלא צריך להשקיע בהתפתחות, בהתקדמות, בשאיפות הגדולות, אדרבא הם חשובים מאוד, חשוב שאדם יציב לעצמו מטרות ברורות וגבוהות, ולא להסתפק במה שמציע ההווה. הגאולה העתידית והצפייה אליה היא מיסודות היהדות. אבל ההבנה שאפשר להיות בן חורין ומאושר במה שיש לי כרגע לא סותר את זה. אנחנו תמיד נמצאים בתהליך אבל התובנה הזאת אינה צריכה לסתור את תחושת האושר והחירות הפשוטה שנמצאת תמיד בהישג יד. רק תושיט יד ותיקח. 

מאז אותה נקודה היסטורית בתולדות עמנו אנחנו אכן חופשיים. השתחררנו ומאז אנחנו בני חורין. רק צריך שנרכיב את משקפי המצה שלנו. יהודים התמודדו בהסטוריה עם מאורעות קשים מנשוא, יהודים ישבו בגולאגים (מחנות עבודה) בסיביר והחליטו לעצמם שהם בני חורין ומאותו הרגע כל המציאות מסביבם נצבעה בצבעים יפים הרבה יותר בלי שתשתנה באמת. יהודים במחנות ההשמדה האיומים היו בני חורין בנפשם ברגע שדבקו בהחלטה זאת, למרות שהנאצים לא בהכרח התרככו מכך.

יהי רצון שנזכה כולנו לראות תמיד את נקודת החירות שמוטבעת בנו, וכל שנשאר הוא לחשוף אותה.