הרב יובל רובין

שמחת תורה – שמיני עצרת*

"שבעת ימים תקריבו אשה לד' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אשה לד' עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, ח).

שמיני עצרת, הינו רגל בפני עצמו (ר"ה ד, ב), על פניו אינו קשור לחג הסוכות, ולמרות זאת הוא מהווה חלק אינטגרלי ממהלך החגים. שהתורה קראת לו "שמיני עצרת", אולם השם שהתקבל הוא בשם אחר, השם הקרוי בפי כל הינו "שמחת תורה". ונקרא כך לראשונה על ידי הרי"ץ גאות, שכתב:

רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה (הלכות לולב(.

בפשטות נראה, מכיון שביום זה מסיימים את התורה (שהרי מחזור של שנה בקריאה של פרשת שבוע בשבתות נגמר ביום זה) הוא נקרא שמחת תורה, למרות ששמו המקורי הינו שמיני עצרת, וכך כתב הרמ"א (או"ח תרס"ט): "וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."

המנהג לכך נעוץ כנראה בתקופת הגאונים, יתרה מזאת, מצאנו עדויות בגמרא שהיו מסיימים את התורה במחזוריות  של שלוש שנים, ואין כאן המקום להאריך בזה.

אנו נתמקד בשאלה היותר בסיסית, מדוע התקבלה ההחלטה דווקא ביום זה לסיים את התורה? מה ענין יו"ט אחרון של סוכות לסיום התורה. יתרה מכך, לכאורה יש בכך אסור" אין מערבין שמחה בשמחה" ?(עיין מועדים וזמנים ב' סי' קל"ב).

בספרי החסידות מבואר כי התורה שייכת באופן מהותי לשמיני עצרת, לא פחות ממה שהיא שייכת באופן מהותי לחג שבועות. ואף קיים צד דמיון בין שני העצרת, אנו רואים במדרש בילקוט שמעוני (להלן) שעדיף שמ"ע על חג השבועות, שבחג השבועות אנו שמחים עם התורה שנתן לנו, ובשמ"ע השמחה אינה במה שקבלנו, אלא בקב"ה עצמו. והוא יחוד גמור בין כנסת ישראל לקב"ה. וחשבתי לבאר זאת ע"פ רבנו בחיי (כד הקמח ערך עצרת), וז"ל:

ושניהם נקראים עצרת, היום הזה הכתוב קראו הכתוב עצרת על שם השכינה שעוצרת לישראל להקריב לפניו פר אחד כי צדיק אוכל לשובע נפשו, ויום מתן תורה, קורין אותו חכמי האמת – עצרת, לפי שבו נגלית שכינה על הר סיני וישראל שקבלו התורה היו נעצרים לחלקו וקבלו עליהם אלוקותו וגזרותיו/

פרוש המלה "עצרת" מבוארת יותר ברבנו בחיי בפירושו על התורה (פרשת פנחס) שכותב: "עצרת זו כנסת ישראל כי שם נעצר הכל, והוא לשון מלכות, כמו זה יעצור בעמי וכן יורש עצר". 

ואם נעיין במהלך החגים, נבחין שבראש השנה מופיע גרעין חדש של אור אלוקי בעולם, בעשרת ימי תשובה אנו מזככים את עצמנו ומכינים את נפשותינו לקבלת האור החדש ונכנסים לפני ולפנים ביום הכיפורים, בו אנו מתפשטים בהוויתנו הגשמית ומתדמים למלאכים, ועל ידה אנו זוכים באור האלוקי של השנה החדשה.

בהגיע חג הסוכות אנו מורידים את האור לחיי העולם הזה, על ידי התעסקות במצוות מעשיות, בפרטי דינים כנענוע ארבעה מינים או ישיבה בסוכה שהיא היא "צלא דמהמנותא" (זוהר, אמור ק).

אמנם מה קורה בשמיני עצרת?

בשמיני עצרת אנו אחרי התעסקות בפרטי הדינים ובצדדים המעשיים של המצוות, בשמיני עצרת האור המופיע הוא אינו מוגבל בכלים (מצוות מעשיות) אלא הוא אור התורה הכללי "ותלמוד תורה כנגד כולם". כי השמחה במצוות היא מוגבלת למעשה המצווה, אבל שמחת התורה היא כולה רוחנית ואינה מוגבלת למעשה זה או אחר. בשמיני עצרת מתברר שהאור שהמשכנו לתוך המצוות המעשיות בעולם הזה כמו סוכה ולולב שורשו במקום גבוה הרבה יותר, שורשו במקום שהוא למעלה מכל הגדרה ומעל לכל צמצום לכלים גשמיים.

אם בסוכות אנו מקיפים את הבימה ואת ספר התורה באמירת הושענות על ידי ארבעת המינים, בשמחת תורה אנו רוקדים עם התורה ממש, מתחברים אליה בכל אברינו. בשמחת תורה אנו מגלים שמחה מעל לזמן ולמקום, אנו מגלים שאנחנו בעצמנו ומהותנו מהווים גילוי של התורה בעולם הזה, אנחנו הצינור המחבר בין שמיים וארץ "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך, כפי שהרב צבי יהודה קוק היה מדגיש "ונתן לנו את תורתו"

שמיני עצרת זהו סיכום של כל ימי התשובה החל מראש חודש אלול ועד הושענא רבה ומסירת הפתקין, זהו רגע השיא, כפי שנראה.

חז"ל ממשילים את שמיני עצרת למלך שעשה סעודה לכל עבדיו וביום האחרון ביקש מאהובו שיהיה עמו עוד יום אחד, רק שניהם. וכך הובא במדרש בילקוט שמעוני (פר' פנחס בסוף רמז תשפ"ב):

"אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם, דאמר ר' פינחס: כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן מה טעם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה בטוחים אנו בתפלה, וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אמר ר' אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך, אמר רבי יצחק: בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' תרי כ' עשרים".

המדרש מדגיש שבחג שמיני עצרת השמחה אינה במה שקבלנו, אלא בקב"ה עצמו. והוא יחוד גמור בין כנסת ישראל לקב"ה. לאור מה שראינו לעיל מדרש זה מתברר בצורה נפלאה ביותר, עד עכשיו כל באי עולם נהנו, "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מירון", השפע האלוקי מופיע בכל העולם לכל בני האדם, שהרי אנו מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

ביום הכיפורים יום סליחה וכפרה לכל עוונותיהם של בני האדם ולישראל בפרט, ואף חג הסוכות הינו חג כללי – "אונברסלי" ובו לעתיד לבוא יעלו לרגל כל משפחות האדמה וכן מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.

אך העצרת, ביום בו נעצרת התורה בקרבנו, לשון כנסת ישראל כדברי הרבינו בחיי, ונעצרים אנו ונזכרים שאנחנו עם ישראל, עם יחידו של הקב"ה, על ידינו מתגלה ומתרוממת התורה בעולם.

בשמחת תורה זה יום שאין בו שייכות לכל ברייה מלבד ישראל, ודווקא בו מתוועד המלך עם אהובו ומתברר שהמלך ואהובו הם בעצם אחד לא נפרד, על כן בו ביום אנו מסיימים את התורה להורות  ש"אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד" (זוהר ח"ב צ, ב).

חג שמח!

* לע"נ נעם ז"ל בת אשר ודינה הי"ו