הרב יהושע וייסינגר

היום התשיעי של חנוכה

מפורסם הוא שנס חג החנוכה היה ביום כ"ה בכסליו, בו נכנסו להיכל ומצאו את פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו בו שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ועל כן חוגגים שמונה ימים. וכך כותב הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה (הלכות חנוכה ג, ב-ג):

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בכ"ה בכסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד… והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים… ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל כ"ה כסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב…

מפשטות לשונו נראה שהנצחון היה ביום כ"ה כסליו ובאותו יום התחילו להדליק. אך במחשבה מעמיקה יותר, נדמה שהיינו צריכים לחגוג רק מיום כ"ו בכסליו, כי הרי הדלקת הנרות במקדש היא לפנות ערב, בבין הערבים, כלומר ביום כ"ה בכסליו נכנסו להיכל מצאו פך קטן של שמן והדליקו אחר הצהרים, לקראת כניסת יום כ"ו בכסליו, מדוע אנו מתחילים ביום כ"ה, יום קודם!

אם אכן כך הדבר, יוצא ששמונת ימי החנוכה שלהם אינם חופפים לשמונת ימי החנוכה שלנו. שהרי אצלם הדלקה הראשונה היתה כנראה בערב יום כ"ו. ואילו אנחנו מדליקים נר ראשון סמוך לשקיעה שבין יום כ"ד ליום כ"ה. ממילא, עיקר תוקפו של נס (שדלק אפילו ביום השמיני) היתה ביום ה"תשיעי" של חנוכה, אותו אנחנו לא חוגגים כלל!

לכאורה מצאנו דבר דומה (אם כי במצב הפוך) בתשעה באב. המדרש מספר שהאש הוצתה במקדש סמוך לשקיעה של יום ט', ועיקר שריפת המקדש היתה ביום העשירי באב. למרות זאת אנחנו מתאבלים ביום תשעה באב, שכן תחילת ההצתה היא המשמעותית וממילא האבלות מתחילה בליל התשיעי, למרות שהשריפה היתה סמוך לבין הערביים של היום העשירי. אם נקיש משם אלינו ניתן לומר שגם בחנוכה ההדלקה של יום כ"ה אחר הצהריים היא העיקר. אלא שאם ההשוואה במקומה, היינו מצפים למנהגים מסוימים שימשיכו גם ליום 'תשיעי של חנוכה' כמו שביום י' באב עדיין נוהגים חלק ממנהגי האבלות. יתרה מזאת, למעשה כתוב שראוי לבעל נפש שיכול לעמוד בכך, לצום גם את יום העשירי באב. אבל לחילופין, לא מצאנו שראוי לבעל נפש לחגוג גם את היום התשיעי של חנוכה.

ולאחר העיון מצאתי שכך שואל במעשה רוקח על הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ג, ב):

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה. מדקדוק לשון זה משמע דביום כ"ה כילו ואבדו האויבים וא"כ יש לחקור טובא בזה דמשמע דהדלקת המנורה היה בליל כ"ו שהרי ביום כ"ה כלתה המלחמה ואח"ז הדליקו על כרחך היינו ליל כ"ו ומלבד דזה הוי היפך פשטא דגמרא כדלקמן עוד קשה דאם כן הוה לן להתחיל הדלקת הנרות בליל כ"ו כפי הנס וראיתי להפר"ח סי' תר"ע שכתב דלהדיא משמע כן דעת רבינו… ותו דאם איתא, אמאי לא תיקנו תשעה ימים ח' לנס ואחד לניצחון ולפחות אמאי לא אסרו בהספד ותענית יום תשיעי דעכ"פ המשך הנס עד אותו יום.

ממילא, שאלתנו היא מהו היחס בין שמונת ימי החנוכה אותם אנו חוגגים כיום, לבין שמונת הימים שהודלק השמן במנורה במקדש בימים ההם, לכאורה אין סנכרון בין הימים. אנו כיום מתחילים בהדלקה בליל כ"ה, ואילו בזמן הנס לכאורה הדליקו כנראה בליל כ"ו.

אציג כמה כיוונים שבכולם נראה מעט דוחק, ולבסוף אציין דרך שלענ"ד מיישבת ונותנת הסבר מקיף ומעמיק.

היה ניתן לדחוק בלשונו של הרמב"ם ולומר שהניצחון היה ממש בתחילת ליל כ"ה, והם הדליקו נרות בהמשך הלילה של ליל כ"ה (ולא בבין הערביים שבין כ"ד לכ"ה כנדרש לכתחילה). כך שאכן בליל כ"ה היתה ההדלקה של נר ראשון של חנוכה, וכפי שאנו חוגגים היום. אלא שזה לכאורה דחוק במקצת בלשון הרמב"ם. וגם יוצא שההדלקה הראשונה לא היתה כדין לכתחילה בזמן בין הערביים. ולמרות שדברים אלו פחות נכנסים ללשון הרמב"ם לעיל, ייתכן והם  יותאמו לדבריו בהמשך שכותב (רמב"ם, שם, ג):

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדלקין בהם הנרות וכו' להראות ולגלות הנס.

עצם ההשוואה של כל שמונת הימים כאחד, מוכיחה שכולם בשל אותו נס, "להראות ולגלות הנס", אותו נס, ואין כאן הפרש בין הימים, כלומר בלילה הראשון נס המלחמה וביתר נס פך השמן, אלא כולם זיכרון לאותו נס פך השמן. משמע שהרמב"ם הבין שגם בלילה הראשון, כלומר בכ"ה כסליו, הספיקו להדליק נרות.

כיון נוסף, ייתכן שנלמד מימי הפורים, והוא הגדרת יום הניצחון. יום הניצחון מוגדר כיום המנוחה שלאחר המלחמה, כך היה בימי מרדכי ואסתר כפי שכתוב במגילה "ונוח מאויביהם" וכך גם כאן. המלחמה אכן הסתיימה ביום כ"ד בכסליו, ואילו ביום כ"ה יום שנחו מהקרבות ונודע שהניצחון היה מוחלט, באותו יום החלו להדליק את המנורה. וכך מופיע במעשה רוקח (שם): "דביום כ"ה נקרא הניצוח האמיתי יען ידעו בבירור שכבר ספו תמו אויבי ה' כי לא נתעוררו עוד לבא על ישראל עמו ברוך הוא וכיון שנחו בהשקט עד שיכלו להדליק המנורה הטהורה אז נקרא ניצוח גמור ולא נחית לומר דדוקא באותו יום אבדום והרגום ממש דאין דרך לספר המלחמות היום שכלו אלא היום שנחו קרו ליה יום הניצוח יען בו ביום נודע באמת מכיון שלא חזרו".

כיון חדש ומיוחד ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם במקום אחר, המעיין בדבריו בהלכות הדלקת מנורת המקדש (הל' תמידין ומוספין ג, י-יא) יראה שלדעתו ישנה מצות עשה מיוחדת להטיב את המנורה, להחליף את הפתילה בחדשה ואף להדליקה בעת ההחלפה בכדי שיהיה נוח יותר להדליק בה את האור[1]. ממילא לדבריו, עצם ההטבה וההדלקה בבוקרו של יום כ"ה כסליו, היא מצווה, וזהו כהדלקה שאנו מדליקים כיום – ביום כ"ה כסליו[2].

אין כאן הסבר פשטני בלבד, בעומק – הדברים נפלאים ביותר. רבים האריכו ביחס לעניינו של חנוכה שמיוחדותו מתבטאת בדין ה'מהדרין', תוספת ההידור, לא מדליקין נר אחד לבית ולמשפחה, אלא כל יום מוסיף והולך. יתרה מכך, כותב הרב סולבייצ'יק[3] ומסביר שכל עניינו של נס החנוכה היה מצד מה שרצו החשמונאים להדר ולהדליק בהידור את נר החנוכה, וז"ל:

הנה הא דמצינו במצוה זו הידור ויותר הידור. הנראה משום דעיקר הנס תכליתו היה רק משום הידור המצוה דהרי היה בפך שמן להדליק בו לילה אחת והרי היו יכולים לעשות פתילות דקות ביותר שתהיה הפתילה חלק שמינית מן מה שהיה רגיל להיות בכל יום מקודם והיה מספיק לשמונה ימים והיה מקיים עיקר המצוה דהרי אין שיעור לעובי הפתילות. וכל הנס היה רק משום הידור מצוה שיהיו הנרות יפים כמו שהיו מקודם וע"כ תיקנו חכמים במצוה זו הידורים מבכל מצוה.

זאת אומרת שכל מהותו של נס חנוכה כרוך וקשור להידור, ולכן זכתה מצווה זו למהדרין ולמהדרין מן המהדרין אף שמדרגה זו אינה קיימת בשאר המצוות. במילים אחרות, יש כאן ביטוי להשקעה שמעבר למעשה המצווה הפשוט והרגיל, תוספת אור, תוספת קדושה. זהו מהות החג.

וזה בדיוק הנקודה הפנימית כאן, עיקרו של נס הוא בהטבה שמכינה את ההדלקה, שמטיבה ואת הנרות עצמם, זהו הדלקת הבוקר, ההכנה והכשר המצווה שהיא בעצמה גם מצווה לשיטת הרמב"ם, אך היא הרבה מעבר למצווה הנקודתית היא נקודת הקדושה הנוספת, מעבר לחובה הבסיסית, והכל בשביל שהנר ידלק יפה, שהאור יופץ החוצה בגדלות ובטהרה.

שנזכה להדליק, להאיר ולקדש את העולם, בטהרה וברוממות רוח של הידור והטבה שלמה ואמיתית.

חנוכה שמח!

[1] אמנם הראב"ד (יוה"כ ב) ועוד ראשונים חולקים בזה על הרמב"ם ולדעתם אין כאן מצווה. ואין להקשות על שהם הדליקו בכ"ה בבוקר ואנחנו מדליקים בערב שהרי עיקר מצות ההדלקה באה להראות ולגלות הנס ושרגא בטיהרא מאי אהני עיין אור שמח הל' חנוכה פרק ג ה"ג. אך לכאורה הדברים תלוים בהבנת דברי הרמב"ם עיין מנחות דך נ ע"א שמשמע שאם אין הדלקה בלילה אין הטבה בבוקר ומכאן הקשה הרשב"א על שיטת הרמב"ם – תשובות ח"א סימן שט. ובלחם משנה הל' תמידין ומוספין פרק ג הל' יב תירץ שאין מצוה בפני עצמה להדליק ביום אלא לרפא את ההדלקה של הלילה. וכך משמע מדברי המאירי שבת דך כב ע"ב.

[2] וראה עוד שו"ת ערוגת הבשם, גרינוואלד, או"ח ח"ב, סימן ר"ד, א'.

[3] בית הלוי עה"ת, דרוש לחנוכה עמ' פ'.