הרב אושרי כהן
שמחה זו על שום מה?
כל שנה אנו חוגגים ברוב פאר והדר את יום עצמאותנו, בתפילה חגיגית, בדגלים מורמים מעם ובהרקדה המונית ברחובות. ומידי שנה נשאלת השאלה, למה אנו בעצם שמחים ביום העצמאות? מהו סוד השמחה?
האם המצב כיום הוא הפתרון האידיאלי לו כל כך פיללנו? לא צריך להרחיב ולפרט כדי להבין שיש לנו עוד דרך על מנת להגיע לשלמות אידיאלית והדברים מזכירים את סימני עקבתא דמשיחא שמוזכרים בגמרא בסנהדרין (צח,א): חוצפא יסגא, היוקר יאמיר (מצב כלכלי קשה), שטחים מאדמת ארץ ישראל ניתנים לאויבינו, בן קם באביו – פילוגים ומחלוקות להבדיל ממעמד הר סיני שם נאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב). ופרש"י שם עפ"י המדרש: "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד" וכו'.
לאור האמור לעיל, נדמה שאנו צריכים לעבור עוד דרך על מנת להגיע לימות המשיח עליהם הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק: "הוא זמן שתשוב המלכות לישראל.. וישלימו איתו (עם המשיח) כל האומות ויעבדוהו כל הארצות.. אבל באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני האדם למצוא מחייתם.. וזהו שאמרו עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות (מיני מאפה) וכלי מילת (בגדים יפים).. פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל.. ', ממילא השאלה מתעצמת, מדוע ועל מה אנו שמחים?
נאמרו על כך הסברים שונים, וראה בספר "כלביא שכן", עמ' 285 הסברים רבים ומגוונים.
הסבר אחד, ולענ"ד הוא מרכזי ונכון, ניתן להבין על פי רעיון ששמעתי על הפיוט 'דיינו' שרק עכשיו אמרנו בליל הפסח. ידוע שכמעט על כל הטובות המוזכרות שם, כתוב: 'אילו… ולא... '. כלומר אנו מחויבים להודות על כל פרט ופרט בפני עצמו, ועל כל טובה וטובה בנפרד גם אם זו הייתה הטובה היחידה שה' עשה לנו בדרכנו ביציאתנו ממצרים, ומבלי לדעת שיהיו עוד ניסים וטובות. רק על דבר אחת לא נאמר: 'ולא..', משמע שהיא הכרחית ולא היינו מסתדרים בלעדיה. הטובה המדוברת זו היא הראשונה המוזכרת בפיוט: "אילו הוציאנו ממצרים…".
מה השוני בין הכרחיות טובה זו להכרחיות שאר הטובות? אלא שבתהליך של הפיכת עם ישראל מעבדים לעם ה', עבדי ה', בדרכם אל הגשמת טבעם בעולם הזה, היו מוכרחים להיות בני חורין, בין חורין מפרעה. יוצא מכך, שהדבר הבסיסי שאדם וכך גם עם צריכים על מנת להגשים את חזונותיו, רצונותיו, שאיפותיו ותכליתו – זה החירות. שונה מכך אדם ועם הנטולים חירות ומשועבדים לאומה או שליט אחר, שאינם מסוגלים לממש את טבעם ורצונותיהם. כדבריו המפורסמים של רבי יהודה הלוי, "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי".
ומפה נקיש לענייננו על מהותו וסודו הפנימי של יום העצמאות:
"וממילא פשיטא בנדון דידן הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחירות שנגאלנו משעבוד מלכויות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית.." (קול מבשר כ"א).
אומר לנו הרב הגאון משולם ראטה שבהקמת מדינת ישראל יש שחרור משעבוד לחירות, כל עוד היינו משועבדים בגלות, לא היינו יכולים לקיים את חזוננו. אמנם עם ישראל שמר במסירות נפש על התורה והמצוות אך המציאות הייתה חסרה את ארץ ישראל, שהיא תנאי הכרחי לחירותנו בדרך למציאות השלמה שלנו בעולם הזה. שכן, מרגע היותנו בני חורין אנו בעיצומו של תהליך הגאולה ועומדים ממש בפתחן של ימות המשיח,
ודברים אלו מתחברים להמשך דברי הרמב"ם (שם) המביא את חז"ל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד ב). תפקידנו כבני חורין הוא להמשיך להשתדל וליישם את חזוננו הטבעי כעם ה' בעולם הזה, ובד בבד להאמין ולהמשיך לצפות לישועה הקרובה שתבוא עלינו בקרוב מאת ה' יתברך ולא מאף אחד אחר זולתו. שהרי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.