הרב יובל רובין

שמונת נרות החנוכה – מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך^[1]

הרבה דרשות וכיוונים רבים ומגוונים נכתבו על ימי החנוכה, בדברים הבאים ארצה להתמקד בחיבור מצוות ההדלקה, מקום ההדלקה, העיתוי והזמן. נדמה שיש משמעות פנימית בפסיקת השו"ע בהדלקת הנר הקטן ולא האבוקה הגדולה, דווקא בימות החושך של החורף ולא בזמן אחר. הדלקת הנרות טומנת בתוכה רובד חשוב ומיוחד שיכול לכוון אותנו למסלול חיים חדש.

רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות [שער ג] כתב: "כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". מה המשמעות של מעט האור, ואיך זה דוחה הרבה מן החושך.

נעיין באחד הסיפורים המבהילים ביותר בתורה, פרשת המבול. ומתוך העיון וההבנה העמוקה נוכל להבין את משמעות ימי החנוכה.

האנושות כולה התדרדרה לשפל מוסרי ורוחני יוצא דופן, השפל היה נוראי שהקב"ה "ניחם" על בריאת האדם, והיה צריך להתערב ולהשמיד את כל העולם מבני אדם ועד בעלי חיים. "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים וימחו מן הארץ" [בראשית ז, כג].

אולם מה היה חטאם של אנשי דור המבול, מה היה שורש החטא. חז"ל מספרים לנו שחטאו בגילוי עריות, עבודה זרה, שפיכות דמים וגזל [סנהדרין נז, א]. אולם ברור הוא שחטאים אלו לא מופיעים בעולם ברגע אחד, בכדי להגיע למצב כה ירוד היה חייב להתקיים תהליך נפשי ארוך שקדם לו.

חרף העובדה שבין אנשי דור המבול היו מצויים אנשים מיוחדים, מורמים מעם, כחנוך מתושלח ונח אשר ניסו להדריך אותם בדרך ישרה – אנשי דור המבול היו מודעים לקונפליקט המצוי בנפשם. יצר הרע האורב בלב כל האדם נתן אותותיו באנשים אלו עד שהביאם ליאוש.

חלחלה בהם ההבנה שהם לא יצליחו להגיע לטוב השלם, הם הרגישו את ההתקדמות אך במקביל התקדם והשתכלל יצר הרע. פעם כבשוהו ופעמיים נכשלו. דבר זה הביא אותם לייאוש ולמחשבה מהו הטעם בעבודת הבורא ומה התועלת בתפילות אליו,"מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" [איוב כא, טו].

הם רצו לשאוף לפסגה, להגיע אל הטוב בשלמות, אך ללא הצלחה. ייסורי המצפון, הנפילות הרוחניות והתאוות הציקו להם השכם והערב. אם כן, הם העדיפו, לעזוב את המצפון המציק ולהתמכר לרע עד הסוף, ובמילים שלנו: "להנות מהעולם הזה 'כמו שצריך' או הכל או כלום". דווקא השאיפה הרוחנית לשלמות ורוממות אמיתית, הפכה להם לרועץ וגרמה לאבדנם מן העולם הזה והבא.

אם השגת השלמות המוחלטת היא תנאי להתקדמות הרי היא הנוראה והמייאשת ביותר בתכונות הנפש. חכמינו מלמדים אותנו את היסוד הזה דרך ירבעם בן נבט שהיה מלך ישראל, אך יחד עם זה חז"ל רואים בו דמות שלילית שאין לו חלק בעולם הבא [סנהדרין קב, א]:

אמר רבי אבא אחר שתפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אי הכי לא בעינא.

ירבעם מסמל בפנינו את אותו היסוד בעייתי, או הכל או לא כלום. אם אני בראש – מה טוב, אך אם לא – אז לא יקרה. זהו הלך החיים של אנשי דור המבול, שרצו להתרומם, אבל לגמרי לשלמות. אך אם לא נגיע לשם, נרד עד שאול.

חז"ל מלמדים אותנו "איזהו עשיר – השמח בחלקו" [אבות ד, א] גם בחומריות, ובמיוחד ברוחניות. אולם יש לזכור שלמרות השאיפה האמיתית והנחוצה לשלמות מוכרחים לשמוח במה שיש, לשמוח בחלקנו גם אם הוא זעיר.

זה בדיוק המהות והעומק של ימי החנוכה.

חנוכה הוא החג האחרון שקיבלנו על עצמנו לפני חשכת הגלות, חנוכה נחגג בשיא החורף, בו אנו מביטים מהבית החם החוצה, לחשכת החורף, בימים שהלילה גובר על היום והלבנה מתמעטת. יתרה מזאת, השולחן ערוך כותב להלכה: "מניחו למעלה משלושה טפחים ומצווה להניחו למטה מעשרה" [שו"ע תרע"א, א]. מה מיוחד דווקא במיקום הזה, אומרת הגמרא, שמדליקים דווקא למטה מעשרה מקום בו השכינה מעולם לא ירדה [סוכה ה, א]. העומק בכל זה כתוב ברבי נתן תלמיד ר' נחמן מברסלב [ליקוטי הלכות, חנוכה ו, א]:

להורות שדייקא למטה מעשרה טפחים מקום אחיזת הסטרא אחרא גם שם יכולים למצוא את הפתח להתקרב לקדושה.

בחנוכה אנחנו מדליקים נר בחשכה, בשיא החושך – מדליקים ניצוץ. אנחנו מאמינים שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואפילו נר קטן אחד ועוד אחד ועוד אחד, מצטרפים לחשבון גדול ובכוחם להאיר אור גדול, שהרי "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה", אומר הראי"ה קוק, "אלא מוסיפים צדק ואור" [ערפלי טוהר, עמ' לט], כוחנו לא בתלונות ובקיטורים על הרע בעולם, ואף לא השאיפה לטוב ולמושלם – מיד, אלא להוסיף אור עוד נר ועוד נר.

מוטל עלינו להאמין כי בכל מעשה טוב, קטן וכנה שנעשה, בכל הדלקת נר בחושך, בכל השתדלות קטנה הקב"ה מעצים את נקודת האור הקטנה לנהרה גדולה ואדירה. כדברי המדרש [שיר השירים רבה ה, ג]:

פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות.

זהו עומק ימי החנוכה, הוספת טוב ואור, זהו חג דרבנן, מעשים קטנים של אנשים קטנים בכוחם להאיר למרחוק. אור המנורה במקדש האירה לכל ירושלים, זה היה נס, ההשתדלות שלנו זה להדליק את הנר, ואילו הקב"ה משלים מצידו, ומאיר לעולם כולו.

כל רצון טוב, כל נכונות אמיתית להתעלות רוחנית, הם נרות המאירים באפלה אבל בשביל להדליק אותם אנחנו צריכים להאמין שגם קצת זה גם טוב, הפך מחשבת אנשי דור המבול. וזה עומק הרעיון של רבינו בחיי, "מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך", אור קטן בכוחו לגדול לאור גדול ולסלק את החושך, אולם הכל טמון באור הקטן, ובאמונה בתהליכים ובהדרגתיות, ולבסוף נזכה ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

חג שמח!

^[1] לע"נ נעם חורב ז"ל בת אשר ודינה