הרב אורן אקוע

קפוץ למים ה' אתך

גרשון ונחשון בן עמינדב

מעמד קריעת ים-סוף חרוט בלבבות עם ישראל כמעמד נורא הוד ומכונן. מעמד זה מכהה את הרגעים המחרידים שקדמו לו, שעה שעמדו ישראל על שפת הים סגורים מארבע רוחות ומאוימים על נפשם, אף להתפלל לישועה לא יכלו מפני שהקב"ה הורה למשה רבינו כי לא עת תפילה עכשיו "דבר אל בני ישראל וייסעו", נחשון קפץ למים ראשון וכל השאר היסטוריה (סוטה לו, ב).

יש מקום להעמיק ולהתבונן מה היה כל כך חשוב וחיוני בדרישה האלוקית לצעוד אל תוך הים, האם לא היה עדיף להכין את הים מבעוד מועד לקראת בואם של ישראל ולחצות אותו, וייכנסו ישראל בחדווה ובשמחה ליבשה שבתוכו. מה הרעיון העומד בשורש הצורך בעמידה על שפת הים והקפיצה לתוכו.

בכדי להבין את עומק העניין נתבונן במאמר חז"ל על יתרו, בעת שבא להתגייר אומרים חז"ל "מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (מכילתא, זבחים קטז, א). חז"ל מדגישים את שני האירועים הללו, ולא בכדי. בשני אירועים אלו קרה דבר יוצא דופן שהפעים את יתרו יותר משאר הניסים שקרו לישראל – גדולים ככל שהיו. המכנה המשותף הוא אחד, פעמיים אנו מוצאים קפיצה אל המים, מעשה של נועזות, פעם אחת עם נחשון בן עמינדב כפי שראינו, פעם שנייה חז"ל הזכירו את עמלק במשל האמבטיה הידוע (רש"י, דברים כה, יח):

"היו עובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

עמלק קפץ אל המים הרותחים, ולהבדיל נחשון קפץ למי ים-סוף, שניהם העזו לעשות את הבלתי ייאמן ללא מורא, הם פעלו באומץ לב נדיר ובסביבה מפוחדת, הדבר הזה הפעים את יתרו, הוא החליט להפוך לגיבור השלישי, עזב את כבודו של עולם, את כהונתו ככהן מדין והצטרף לעם ישראל (שמ"ר פ"א ל"ה).

לא רק הנס המופלא של קריעת הים דיבר אל ליבו של יתרו, אלא גם העובדה שנדרש מעם-ישראל מסירות נפש לקפוץ למי ים סוף נגד כל הסיכויים. מסירות נפש זו הייתה חיונית בכדי לנתק את ישראל באופן סופי ממצרים. שהרי כאשר אדם רוצה לבטא את ניתוקו המוחלט ומיאוסו מהמצב הקודם שהיה בו, הוא מוכרח ללכת לקיצוניות, ולהסכים למסור עבור כך אפילו את חייו. את זאת התבקשו ישראל לבטא בקרבן פסח – טביחתו של אליל מצרים ושימת דמו על פתח הבית לעיני המצריים, וכך גם בקפיצה אל הים. מעשה זה שימש עבור יתרו כהשראה, הוא מאס בדרכו הקודמת ובחר בה', בעמו ובתורתו.

הדרישה הבלתי מתפשרת הזו ממשיכה להופיע אצל כל יחיד ויחיד בעמדו על שפת ים-סוף הפרטית שלו, כשהוא מבחין בעצמו שאינו עושה ופועל כראוי, כפי שהוא באמת מסוגל. ברגע זה ממש, הוא חייב לעשות מעשה דרסטי, הוא נדרש להטיל עצמו ללא פחד אל הים, כלומר אל המקום בו הוא יכול לפעול כפי יכולותיו האמתיות.

רעיון עמוק זה ניכר גם מהמשך יציאתנו ממצרים. בשעה שביקש משה רבינו להתחיל בבניית המשכן וחיפש אומנים שיעסקו במלאכה, הראשונים מתארים את הפלא בכך שהצליח למצוא במהירות אנשים המתאימים למלאכה. מהירות זו בזמן ההוא, מעלה פליאה, שהלא ברגעים אלו היו עם ישראל בתקופת התאוששות והחלמה משעבוד מצרים, גוו היה כפוף וידיים מיובלות. ועל אף הסיכוי הנמוך למצוא אומנים שיעסקו במלאכת הקודש – לצורך בניית בית ה', כולם נרתמו. הרמב"ן (שמות לא, ב) מעלה תמיהה זו וכותב:

כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו… (ראה שם דבריו באריכות).

ובהמשך דבריו הרמב"ן (שמות לה, כא) מבאר את השתלשלות הדברים:

"כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר".

עם אפס ניסיון ומאה אחוזי ביטחון בהצלחתם נעמדו אצל משה רבינו המתנדבים למלאכה, אלו שמצאו בעצמם פנימה את מסירות הנפש והרצון העז לעשות את כל אשר יידרש מהם. עליהם משה סמך, עליהם הוא הפקיד את מלאכת הקודש שהסתיימה בשלימותה על הצד הטוב ביותר.

ניתן ללמוד מכך שני יסודות גדולים:

א. הדרך היחידה להיות אדם גדול היא בהגדלת השאיפות, בהרמת המושגים שאדם מצפה ודורש מעצמו, ללא זאת לעולם הוא יישאר אדם בינוני עם מושגים קטנים, רק מי שמכיר בטבעו ובגודל יכולותיו מסוגל להתאמץ, להשיג גדלות ולרצות להצליח.

ב. לאחר שבירר והכיר את כוחותיו ויכולותיו, נדרש האדם להיות אמיץ לב ולפעול, לפעול מתוך ביטחון גמור בהצלחתו להשיג את שאיפותיו, עליו להיות סמוך ובטוח שיקבל את הכוחות כך שיוכל לפעול ככל אשר יזם לעשות.

לנחשון בן עמינדב היה ברור שזהו ניסיון משמים, חלילה לחשוב שרצונו של השי"ת להטביע את ישראל בים-סוף, ביטחון פנימי זה הביא אותו למסירות זו. כך גם המתנדבים למלאכת המשכן, לא רק אומץ וכוח רצון נדרש מהם, אלא ביטחון המבוסס על אדני המציאות, מי שזורק את עצמו לתפקידים שאינו כשיר להם אינו אלא כקופץ לאמבטיה רותחת, כעמלק, כאן ידעו שהם מסוגלים, התמלאו כוח רצון וקפצו לים.

שני יסודות אלו אמורים להדריך את האדם בדרכו אל השלימות, שלמות הלב. בשלב ראשון עליו להכיר בכישוריו הייחודיים בידיעה ברורה ולא כמשאלת-לב כמוסה. לאחר ההכרה הפנימית, בשלב השני, עליו לבטוח ולדעת שכיון שניתנו לו כוחות אלו בוודאי שביכולתו להוציאם מהכוח אל הפועל. וממילא הקושי יעלם, אם יבין כי לא נותרה בפניו ברירה והמציאות הבינונית העכשווית הינה בלתי נסבלת עבורו, ברגע זה הוא יבין שהוא כשיר לעבור לשלב המכריע 'לקפוץ אל המים' ולהתחיל בעשיית רצון ה' האישי ממנו.

נחשון ידע דבר אחד. הקב"ה אמר למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב), עם ישראל צריך לצאת ממצרים, להגיע להר סיני ולקבל תורה. היה ברור לו ששאר הדרכים שמוצעות על-ידי העם אינן מובילות למילוי הכוונה. כאשר נחשון ראה שעם ישראל 'תקוע' ומתמהמה על יד הים, הבין שאין מקום לדיונים ולפלפולים. אם ה' רוצה שנתקדם לכיוון הר סיני, על-אף שיש ים בדרך, זה לא אמור להפריע לנו להתקדם למטרה, האדם צריך לעשות הכל בכדי להתקדם. לכן נחשון קפץ לים במסירות נפש, וכאשר הוא עשה את שלו במסירות נפש פשוטה ואמיתית בכדי למלא את רצון ה', מילא הקב"ה את חלקו וקרע את הים.

לסיום, אמחיש את הרעיון בסיפור:

בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור.

סרב האברך ואמר: "לאו איש דברים אנכי…".

אבל הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים.

העלוהו אל ה'בימה' והוא פתח ואמר:

"רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם.

כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים אין-ספור פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח!

באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרום לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להנצל!"

"היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב…"

הקהל מתחיל ללחש 'נחשון בן עמינדב', אבל מיודענו הדרשן ממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטויותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עלי לעשות בעת הזו: מצד אחד עם ישראל זקוק למעשה של מסירות נפש , מצד שני – אולי יש יותר מתאימים ממני? ומה יהיה על אשתי וילדי הקטנים, מי ידאג להם במידה ואמות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל!

בינתיים נגשים לגבאי כמה מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר, הוא באמת לא יודע…"

"ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים…"

"אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא על שם גרשון!"

"כך מפסיד אדם זכות עולמית של קדוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" – סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – הזדרז לקפץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים!"

נחשון מורה לכל יהודי את הדרך. צריך לחשוב אך ורק על המטרה – על מילוי רצון ה', אין לחשוב על הקשיים. אם ה' רוצה שתתקדם ותעשה משהו, אל תעשה חשבונות, אלא עשה את מה שצריך לעשות, כאשר יש צורך, מוסרים את הנפש ומשיגים את המטרה. 

ויהי רצון שנזכה להכיר את הכוחות האדירים שטבועים וטמונים בנו נאמין בעצמנו ונוציאם מהכח אל הפועל לעשות רצון אבינו שבשמים.