הרב אלעד לסרי

קניית ההתמדה ומפסידיה

אלף

לאור הנר, מעת לעת

אוריאל הקטן יושב

ולפניו ספר אלף בית,

והוא הוגה וחושב:

אותיות עשרים ושתיים

הוי מה רב! מה רב!

מלאך מן השמים

לוחש מן הדף:

היום אות, ומחר אות!

בלי פחד ובלי מורא-

ואם עושה אתה זאת

תדע כל התורה!

שמואל יוסף (ש"י) עגנון – ספר האותיות

על חשיבות כוח ההתמדה ניתן ללמוד מדיון בין חכמי התנאים, המדרש מופיע בהקדמה לספר "עין יעקב":

[בן עזאי: זה ספר תולדות אדם]

בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל" .

בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר הוא "ואהבת לרעך כמוך".

שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר".

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

המדרש מתאר דיון בין חכמים בניסיון למצוא את העיקרון הכי חשוב בתורה, סוג של נתינת מענה לדרישה ללמוד את כל התורה על רגל אחת וכך כל אחד מהחכמים נותן את ה"כותרת" שלו לתורה.

החכם הראשון הוא בן עזאי, החתן של רבי עקיבא. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ"(בראשית ה, א) לדעתו הכלל הכי גדול הוא, שכל אדם נברא בצלמו של הקב"ה.

החכם השני הוא בן זומא. הטוען כי "מַצינו כלל גדול יותר", הוא אומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקינוּ, ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). אלה המילים שאמר רבי עקיבא לפני שיצא נשמתו. יהודים לאורך הדורות נהרגו והפסוק הזה על שפתותיהם. לדעתו הכלל הכי גדול הוא יחוד ה', וההכרזה כי אין עוד מלבדו.

החכם השלישי בן ננס. טוען שוב כי "מַצינו כלל גדול עוד יותר משמעותי: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). וכדברי הלל לגוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך (שבת לא, א).

החכם הרביעי והאחרון שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"(שמות כט, לט).

והמדרש חותם בהכרעת המחלוקת: עמד פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

והשאלה ברורה וזועקת לשמיים מדוע קרבן התמיד הוא הפסוק הכולל והחשוב ביותר בתורה?!

לשאלה זאת מתייחס המהר"ל בספרו נתיבות עולם, (נתיב אהבת הרע, פרק א):

"…ומה שאמר בן פזי "את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר" רצה לומר מה שהאדם עובד השם יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר "את הכבש האחד תעשה בבוקר" שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שעל ידי המצות הוא עובד את בוראו לגמרי".

קרבן התמיד מסמל לדברי המהר"ל את מידת ההתמדה, קורבן שמקיבים אותה כל בוקר וכל צהרים, ללא הפסקה. ההתמדה היא המצפן שמראה כי עבודת ה' נעשית ממקום אמיתי וגדול בבחינת "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" ו "גם זו לטובה" (ברכות ס, ב).

בחיי האדם ישנם עליות וירידות. ישנם זמנים בהם לאדם יש רצון גדול וחשק עצום ללמוד כל היום תורה ולהידבק בה' יתברך, מאידך ישנם זמנים בהם אדם לא רוצה לקום מהמיטה, הוא נמצא בעצבות ורק רוצה שהיום ייגמר. אבל, אומר המהר"ל, רק אדם שעובד את ה' תמיד בין בזמני עליה ובין בזמני ירידה מראה כי הינו "עבד ה'" באמת. נמצאנו למדים כי מידת ההתמדה היא המפתח להצלחה, גם בעניינים הגשמיים ובוודאי בקניינים הרוחניים.

על חשיבות ההתמדה והדרך האמיתית והנכונה לקנותה ננסה ללמוד מדבריהם של גדולי ישראל, אחד מהם הוא האדמו"ר מפיאסצנה בעל חובת התלמידים (פרק י"א) שכותב:

"התמדת העבודה היא העיקר,‏ אבל אי אפשר לו לאדם להתקשר בעבודה תמידית אם לא יבקש אותה תמיד.‏ ראה נא,‏ דוד המלך בקש מד׳,‏ "הורני ד׳ דרכך,‏ אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך" ‏(תהלים פ״ו).‏ את היצה״ר כבר הרג כמו שאמרה הגמרא,‏ ולקדושה עליונה עלה עד שזכה להיות רגל מרגלי כסא הכבוד,‏ ועם כל זה,‏ כאיש אשר מבחוץ ולא התחיל עוד בעבודה בקש מד׳,‏ הורני ד׳ את הדרך אשר בו אליך אלך.‏ ולא לפעמים ובשעות מיוחדות לבד בקש זאת,‏ רק תמיד בקש זאת,‏ כמשה״כ כי אליך אקרא כל היום".

האדמו"ר מפיאסצנה מנחה אותנו כי הדרך לקניית ההתמדה היא כדרכו של דוד המלך להתפלל על כך תמיד, בכל העת, וככל שיגבר הרצון ותרצה יותר, כך ההתמדה תהיה מנת חלקך.

אם כך נשאלת שאלה מדוע אנחנו, כולנו, מתרשלים ולא מתמידים בפעולותינו, הרי אין מאתנו דרישה לעשות פעולות גדולות ומהפכניות, אלא פעולה גן, ובעיקר, פעולה קטנה אך תמידית, עשיה יום יומית וקבועה. כדי לענות על כך נעיין ונראה מדרש נוסף (שיר השירים ה, יא, ב):

ר' יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טיפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זה, מי שהוא פקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה, ולמחר כן, עד שאני קוצה את כולה. כך מי שהוא טיפש אומר מי הוא יכול ללמוד כל התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים. והחכם אומר הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה.

אמר ר' ינאי (משלי כ"ד) "ראמות לאויל חכמות", לכיכר נקוב שתלוי באווירו של בית. הטפיש אומר מי יכול להוריד לזה, והפקח אומר ולא אחר תלאו?! אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו. כך הטיפש אומר מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי, והפקח אומר והוא לא מאחר למדה, הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה.

אמר רבי לוי לקרסטל (=חבית) נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטיפש, מה אני מועיל – מכניס בזו ומוציא בזו. והפקח אומר ולא שכרי אני נוטל, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית?! כך הטיפש אומר הריני לומד תורה ומשכחה – מה אני מועיל, והפקח אומר ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה.  (שיר השירים רבה פרשה ה', י"א)

מבאר את מדרש זה בצורה נפלאה הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות:

• המשל הראשון עוסק בהיקף של התורה. אדם לא יכול בפעם אחת להקיף את התורה כולה. אולם בהתמדה יום יומית – ניתן לעשות זאת. על ידי הקביעות, כובש אדם את כל התורה כולה. הקביעות יכולה להיות קטנה, דבר פעוט בכל יום – מצטבר ומצטרף, והופך להיקף גדול.

בגלל כוחה הגדול של הקביעות, היצר נאבק בו תמיד. הוא מוכן ורוצה שהאדם ילמד מידי פעם אפילו שעות רבות, ושלא תהיה לו קביעות אפילו לדבר קטן. כי הקביעות היא הדרך להשתלט על התורה ולקנות אותה. משום כך נלחם נגדה היצר בכל כוחותיו.

• המשל השני עוסק בעוצמת העיון בתורה. אדם נתקל בבעיה – כיצד ניתן להוריד ולהנמיך את הכיכר? הטיפש מתייאש. אך החכם הוא בעל מוטיבציה והיא הגורמת לו לחשוב – הרי מישהו תלה את הכיכר הזו, ועל כן צריכה להיות דרך להוריד אותה. מכאן קצרה הדרך למצוא את הדרך להוריד את הכיכר.

אדם שומע שיעור עמוק מפי רבו, וזה נראה לו רחוק ממנו כאותה כיכר התלויה באוויר הבירה. אך כל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע לכך. כל שנדרש זה רצון ונכונות לעמל. המרחק בין האדם ובין הכיכר הוא אמון ואמונה בעצמו.

הרי גם הרב שמעביר את השיעור לא נולד כך. הוא עמל שנים רבות כדי להגיע לעומק שהתלמיד רואה בשיעור. אם גם התלמיד יעמול וישקיע – הוא יגיע אף יותר מהרב, שהרי את תורת הרב הוא מכיר, ועליה הוא מוסיף את חלקו.

• המשל השלישי עוסק בעצם העמל בתורה. בעניין זה יש להזכיר את דבריו של אדמו"ר הזקן בשו"ע הרב הלכות תלמוד תורה (ב, א):

"…נכון הדבר על דרך הקבלה לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאים ואמוראים שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן ומדרשי רשב"י על כולן, כדי שיוכל לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחד בחייו לקיים מצות "שמור תשמרון את כל המצוה וגו'". ואף שישכח הכל הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו…"

יש ענין וערך בלימוד כל התורה כולה, גם אם האדם איננו זוכר את לימודו. כל דבר שהאדם לומד נמצא אצלו וקיים בזיכרונו אף אם אין הוא חש בכך, ולעתיד לבוא יתגלה הדבר בפועל.

יתרה מזאת, יש ערך לשאיפה ולעצם הלימוד של הקפת כל התורה כולה. זו איננה משימה בלתי אפשרית. היא בהישג ידו של כל אחד. במשל זה חז"ל אומרים לאדם: יש מצוה ללמוד תורה – תלמד, אף אם אינך רואה מה זה נותן לך ומה נשאר לך מזה. תקיף את התורה כולה, גם אם אתה לא זוכר. זו המצווה וכך עליך לעשות.

אמנם אין להשקיע בכך את כל היום ואת כל זמן הלימוד, אך חשוב לקבוע זמן מסוים בו ילמד האדם על מנת להקיף את כל התורה כולה. זו שאיפה שצריכה לקנן בקרבנו, וגם לצאת אל הפועל.

העולה ממדרש זה בכללו הוא חשיבות ההתמדה, "שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר". לא להסתפק בהתלהבות של תחילת הדרך, אלא לעמול בשגרת החיים, בקביעות בכל יום, לקנות את דברי התורה אל קרבנו.

מכאן לסיכום הדברים, אומנם לא הקפנו במסגרת מאמר קצר זה על כל דרכי קניית ההתמדה ומפסידיה, על כך נרחיב אי"ה במאמרים אחרים אבל נמצאנו למדים על החשיבות הגדולה במידת ההתמדה שהרי ראינו שכך הוכרע כדעת בן פזי כי ההתמדה "את עלית על כולנה".

פתחנו בציטוט של ש"י עגנון על אוריאל הקטן ואולי כוונתו לרבי עקיבא בימיו הראשונים בבית המדרש בגיל ארבעים יחד עם בנו כשכמעט והתייאש בראותו את ארון הספרים שממולו.

אכן "הוי מה רב! מה רב!" אך מיד חזר בו ונזכר בראותו את האבן החזקה שהמים הרכים חקקו בה חור ואמר אני אקבע את מושבי בבית המדרש, ואתמיד, יום-יום ללא הפסקה, וה' יהיה בעזרי. ובאמת זכה רבי עקיבא, וכך אי"ה נזכה גם אנחנו – אם נלמד בהתמדה במהלך השנה "נקבע עיתים לתורה".

הדברים נכונים לאורך השנה כולה, ונכונים שבעתיים במיוחד בימי החופשה מהישיבה – שם מתגלה האם אנו עבדי ה' הלומדים תורה כקבע. או חלילה עלינו עדיין להתחזק ביחסנו לתורה כי אנחנו לומדים רק בגלל המסגרת שמחייבת, הר"מ שלי שמחייב אותי, ההורים שלי וכד', כלומר דברים חיצוניים.

שנזכה להתמיד תמיד!