הרב אורן אקוע

סגולת אורות החנוכה – בחינוך הילדים

מובא במדרש [בראשית רבה ד]:

חושך – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת להם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל.

יש מקום לבחון מהו אותו 'קרן השור', ומדוע ביקשה מלכות יון לכתוב דווקא על אותו קרן השור דברי כפירה אלו. מופיע בקדמונים שהיו משקים את התינוקות ב'קרן השור', שהיה כעין בקבוק שתיה. המשמעות הפנימית הטמונה כאן היא שהיוונים ביקשו להחדיר את רעיונות הכפירה בישראל כבר בעודם תינוקות, ודווקא בילדים הרכים והטהורים, שם ניתן להטמיע רעיונות כפירה אלו, ביודעם שאלו הם סוד קיומם הרוחני של העם היהודי ובו תלוי ההמשכיות של עם ישראל.

המושג 'חנוכה' הוא מלשון 'חינוך', חינוך טהור כנגד תרבות יוון הרשעה הנקראת חושך. זה אחד הטעמים להדלקת נרות החנוכיה, "כי נר מצוה ותורה אור", דווקא על ידי אור זה אנו מפיצים את אור התורה בטהרתה, האור שבסגולתה לזכות את הבנים לגדול להיות תלמידי חכמים שימשיכו להאיר הלאה לדורות הבאים את אור ה' בעולם.

עומק רעיון זה ניתן לראות מדיוק הברייתא במסכת שבת [כג, ב]:

אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין.

מפרש רש"י:

דכתיב כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור של תורה.

כלומר לפי רש"י עצם הדקדוק בכל פרטי הדינים של הדלקה נרות שבת ונרות חנוכה בכוחם לזכות לבנים תלמידי חכמים. ודברים צריכים ביאור שהרי גמרא לא כותבת נר שבת וחנוכה אלא כתוב נר בסתמא. יתרה מכך, ביתר הדוגמאות הגמרא משתמשת בלשון "הזהיר במזוזה", "הזהיר בציצית", ואילו בנר כתוב "הרגיל בנר", כנראה שיש משמעות לשינוי. 

וראיתי שכתבו האחרונים [ראה עיון יעקב ועוד] שלשון הגמרא "הרגיל בנר" אין הכוונה בדוקא לנר שבת או חנוכה כפשט לשון רש"י, אלא לנר שמאיר את ביתו בלילה בכדי שימשיכו הוא ובני ביתו ללמוד תורה במסירות נפש גם בלילה. כלשון הרמב"ם הידועים, שאדם קונה את רוב חכמתו בלילה [הל' תלמוד תורה ג, יג]:

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.

כלומר עיקר הלימוד שמקדם ומרומם את האדם הוא בלילה, ועל ידי שבני הבית רואים את אביהם לומד בלילה בעמל לאור הנרות, אהבת התורה נצרבת בהם. הגמרא והרמב"ם מלמדים אותנו רעיון חינוכי, אותו האבא שלא מסתפק רק בלימוד ביום אלא מתאמץ וממשיך את לימודו לתוך הלילה, הוא משריש בבניו ובבני ביתו את האהבה, החשק והתשוקה לתורה.

והדברים הללו מתבטאים במעשה שמובא בהמשך הגמרא [שם, בצירוף תרגום שלי]:

רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא, (רב הונא  היה רגיל לחלוף ליד פיתחו של רבי אבין הנגר) חזא דהוה רגיל בשרגי טובא, (ראה שהיה רגיל בנרות הרבה) אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא (אמר שני תלמידי חכמים יצאו מכאן) נפקי מינייהו (יצאו ממנו) רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין.

אם נמשיך עם אותו הלך רוח, רב הונא ראה את מסירות הנפש והעמל של רבי אבין הוא ראה את הנרות, את האור בלילות, הוא ראה שלומדים שם תורה במסירות נפש גם בלילה. לכן אמר שמובטח לו שילדיו יצאו גדולים בתורה, כדוגמת אביהם.

ובהמשך אותה הגמרא מובא:

אמר רבא: דרחים רבנן – הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן – הוו ליה חתנוותא רבנן (האוהב תלמידי חכמים יהיו לו בנים ת"ח והמכבד ת"ח יהיו לו חתנים ת"ח).

כלומר כאשר בניו וחתניו של אדם חשים את אהבת התורה בבית, מוטבעת בהם החשק ללמוד תורה ולהיות גדולים בתורה. הכבוד וההוקרה לתורה ולנושאיה מולידים במשפחה את הרצון ואת האהבה לתורה בתפארתה.

רעיון עמוק זה חוזר במקומות רבים בדברי חז"ל, אציין למקום נוסף. הגמרא בשבת [לא, ב] מספרת על רבי סימון ורבי אלעזר שהיו יושבים, לפתע עבר בפניהם רבי יעקב בר אחא. אמר רבי אלעזר – בו נקום לכבוד רבי יעקב שהרי הוא ירא חטא. ענה לו רבי סימון – בו נעמוד לפניו משום שהוא תלמיד חכם. השיב רבי אלעזר ואמר אני אמרתי לך שנעמוד מלפניו משום שהוא ירא חטא שמעלתו גדולה ואתה אומר לי שנעמוד משום שהוא ת"ח.

גמרא זו צריכה ביאור, מה פשר המחלוקת בין האמוראים שהרי באופן פשוט אין ספק שצריך לעמוד בפני רבי יעקב ולכבדו, הוא היה ירא חטא וגם תלמיד חכם מופלג[1], ואין בכך ויכוח בין רבי אלעזר ורבי סימון שיש לעמוד לכבודו. וצ"ב מה שורש הוויכוח. נלענ"ד שניתן להבין את המחלוקת בינהם על פי דברי הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עין איה [שבת שם]:

עצם הקימה בפני ת"ח ואנשי המעלה, היא מעדנת את הנפש להרגילה שהציור השלם יביא אותה לידי פעולה והתעוררות שע"י כל ציור שלם פרטי של כל מעשה טוב וכל מוסר נחמד, יפעול עליה לצאת ממצב המנוחה אל הפעולה וההתעוררות… מתוך הכרת הכבוד פועלת פעולתה בשלמות כי אם בהיותה מכוונת נגד דבר טוב הנמצא במכובד… שע"י הכבוד יוסיפו רבים להחזיק בדרכי טובים ולהשתדל להתקרב אל הטוב יותר.

כלומר, תכלית הוויכוח בין שני החכמים הוא, שע"י הכבוד שאדם מכבד את הזולת מתעורר בו הרצון והשאיפה לקנות את אותה המעלה. כלומר אם הוא מכבד תלמידי חכמים הוא מוליד בלבו ובלב הסובבים אותו רצון להיות תלמיד חכם, ואם הוא מכבד אותו משום שהוא ירא חטא נולד בו הרצון להיות ירא חטא. וממילא יש כאן חשיבות בכוונת הקימה, איזו מעלה גדולה יותר, יראת חטא או קניין התורה שיש ברבי יעקב בר אחא.

כיוון זה משלים את אותו רעיון שהזכרנו לעיל, אדם במעשיו זוכה להשפיע על עצמו ועל סובביו, העמל בתורה בלילה והקימה בפני גדולי התורה מקנה לאדם את השאיפה וההשתוקקות להיות כזה.

זהו יסודו של חג החנוכה, מחד היוונים רצו להטביע בילדי ישראל את הריחוק משמירת התורה ואהבתה. מאידך אנו מדליקים את אור התורה בלילות החנוכה, אנו מוסיפים אהבה וכבוד לתורה וחכמיה וע"י זה אנו מנחילים באישיותנו את המסר העמוק והטהור של אהבת תורה בגדלותה.

[1] כדברי המהרש"א [שם] שאדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים אין חובה לעמוד מלפניו.