הרב יאיר אברהם פרל טרבס
נס פך השמן – סמליותו וחשיבותו[1]
במרכזם של ימי החנוכה ניצבת מצוות הדלקת הנרות – זכר לנס פך השמן, ש"לא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (שבת כא, ב). נס זה, והמקום החשוב שהוא תופס בתודעתנו, מעוררים מספר שאלות.
- מדוע היה צורך בנס זה?
- א. הלא "טומאה הותרה בציבור", כלומר: כאשר רוב ישראל הינם טמאי מת, מותר לבוא למקדש ולעבוד בו גם במצב זה, ומותר גם להעלות את נרות המנורה עם שמן טמא.
- ב. הלא המקדש היה בידי היוונים שטימאוהו וחללוהו במשך שלוש שנים, בהם לא דלקה המנורה ולא התקיימה עבודת המקדש. הבעיה אותה פתר נס פך השמן- שלא תתבטל הדלקת המנורה למשך מספר ימים נוספים, עד שייטהרו ויכינו שמן טהור – נראית בעלת חשיבות קטנה, יחסית.
- לכאורה, הניסים החשובים והמרכזיים אותם היה עלינו לציין בחנוכה הם ניסי הנצחונות במלחמות המכבים מעטים מול רבים, והעובדה ש"חזרה מלכות לישראל…" (רמב"ם, הלכות חנוכה א, א). נס פך השמן נראה די זניח מבחינת משמעותו ההיסטורית-לאומית ביחס לניסים האחרים.
בשל שאלות אלה, נראה ששורשו ועיקר חשיבותו של נס פך השמן איננה בפן ההלכתי, ואיננו בתפקיד הפונקציונאלי שהוא ממלא. להלן נציע שני כיוונים למשמעותו של נס פך השמן:
א. נשווה את חנוכת המקדש בימי בית חשמונאי לחנוכת המשכן ולחנוכת בית המקדש הראשון.
בספר ויקרא (ט, כג-כד) כתוב:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם:
ואילו בספר דברי הימים ב (ז, א-ג) כתוב:
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה, לְהִתְפַּלֵּל, וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים; וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים, לָבוֹא אֶל-בֵּית ה' כִּי-מָלֵא כְבוֹד-ה' אֶת-בֵּית ה'; וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ, וּכְבוֹד ה' עַל-הַבָּיִת; וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל-הָרִצְפָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְהֹדוֹת לה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
נמצאנו למדים שהן בחנוכת המשכן והן בחנוכת בית המקדש הראשון ירדה אש מן השמים, והיא מבטאת את התגלות ה' ("כבוד ה'), ואת רצונו במקדש ובעבודתו.
בחנוכת בית המקדש השני, בימי זרובבל ויהושע, לא מצאנו שירדה אש מן השמים. אכן, בבית שני לא שרתה שכינה. בבית שני היו חסרים חמישה דברים שהיו בבית הראשון, וכולם מבטאים את השראת השכינה, כפי שאומרת הגמרא (יומא כא, ב):
והאמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים.
הניצחונות הצבאיים של החשמונאים, החזרת שלטון עצמאי לישראל, כיבוש המקדש וטיהורו והדלקת המנורה במקדש- כמעשים אנושיים (המלווה בסיוע א-לקי אדיר) הביאו לנס פך השמן; האש המשיכה לבעור במנורה באופן ניסי- בדומה לאש שירדה מן השמים במשכן ובבית ראשון. בחנוכת בית חשמונאי עוצמת הנס וההתגלות הא-לקית היו, אמנם, קטנים יותר. אולם מאידך, ניתן לומר שבני חשמונאי זכו להיות שותפים פעילים יותר עם א-ל, ולהביא להשראת שכינה במקדש ב"אתערותא דלתתא".
נס פך השמן מבטא, אפוא, את השראת השכינה במקדש, את היותו של הקב"ה בקרב עמו ישראל ועם בני חשמונאי במרדם ובמלחמותיהם.
ב. בספר עין אי"ה (שבת ב, יב) מבאר הראי"ה קוק זצ"ל, שלנס פך השמן משמעות סמלית עמוקה. להלן תמצות הרעיון המרכזי שבדבריו, בלשוני וכפי הבנתי.
בגמרא במסכת שבת, דף כא ע"ב נאמר:
"מאי חנוכה?… שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
מבאר הראי"ה קוק: היטמאות כל השמנים שבמקדש ע"י היוונים, מסמלת את השפעת התרבות היוונית על עם ישראל, על תרבותו, על דבקותו בה' ועל שמירת המצוות שנפגעו והושחתו כתוצאה מהשפעת התרבות ההלניסטית הטמאה.
פך השמן שאותו לא טימאו היוונים, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, מסמל את הניצוץ הפנימי של האמונה בה' א-לקי ישראל והדבקות בו. אמונה שקיים בעם ישראל בכללו, ומתוך כך גם בכל יחיד מישראל. בניצוץ הפנימי והעמוק הזה לא יכולים הגויים לפגום, כשם שהפך האחד נמצא מונח בחותמו של כהן גדול, והיוונים לא טימאוהו.
העובדה שלא היה בפך הטהור מספיק שמן להדליק אלא רק ליום אחד, מסמלת את זה שבאופן טבעי, ניצוץ האמונה הפנימי לבדו אינו יכול להחזיק מעמד. כאשר הוא נשאר נסתר, כאשר הוא אינו מתבטא כלל בפועל, וכלפי חוץ החיים מתנהלים עפ"י תרבות זרה וטמאה- הוא היה, באופן טבעי, דועך ונעלם. אולם, יד ה' היא שבדרך נס, ניצוץ הקשר הפנימי של ישראל לה' הוא זה שגבר וניצח את התרבות הזרה על כל השפעותיה הזרות והרעות. כך היה בימי בני חשמונאי, וכך עתיד להיות; סופו של ניצוץ האמונה הפנימי להביא לחזרתם המלאה של ישראל לאביהם שבשמים, לקיום התורה ומצוותיה, לבוא הגאולה השלמה ולהכרת העולם כולו בה' ובמלכותו – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
נראה לי שניתן להוסיף ולומר שרעיון זה מתבטא גם במלחמות המכבים. המרד החשמונאי החל על ידי מתתיהו כמלחמה על הזכות לממש את חובותינו לעבוד את א-לקינו ולא להיטמע בתרבות הזרה שהתפשטה בעולם וגם בארץ ישראל. זאת, בניגוד ליהודים רבים שנהו אחרי התרבות הזרה והתייוונו. הלוחמים החשמונאים, ומאבקם על שמירת הברית בין ישראל לאביהם שבשמים, משולים לפך השמן הטהור, שאותו לא טימאה תרבות הנכר היוונית. נס פך השמן, בו השמן הטהור נשאר ולא כלה, ואורו נמשך והתפשט, מבטא את המרד החשמונאי, שהחל כמאבק של מעטים מול רבים וטהורים מול טמאים על הברית הפנימית בין ישראל לא-לקיו, והפך בהמשך להיות גם מאבק לאומי – עד לניצחונות הניסיים שהביאו לחנוכת המקדש המחודשת ולהחזרת שלטון עצמאי לישראל.
חנוכה שמח!
[1] המאמר מבוסס על שיעור ששמעתי מהרב יעקב מדן ומהרב אלחנן סמט.