הרב יהושע וייסינגר

מתי נתקנה מצוות הדלקת נרות חנוכה

חנוכה מתאפיינת במצווה מרכזית אחת חביבה ונעימה, הדלקת נרות חנוכה. אולם בעיון במקורות חז"ל, והרמב"ם בכללם, אין זה ברור שזו תקנה מקורית מתקופת החשמונאים, וייתכן שנתקנה בשלבים מאוחרים הרבה יותר.

במקורות חז"ל ימי החנוכה מוזכרים כימי הלל ושמחה. בתפילת 'על הניסים', הנאמרת בתפילה ובברכת המזון, אין אזכור מפורש לנס פך השמן, ואף לא אזכור לתקנת הדלקת נרות, אלא רק הלל ושבח לרבש"ע על התשועה הגדולה של בני חשמונאי: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל". כך גם בנוסח הברייתא במסכת שבת[1]: "לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה".

בשלב יותר מאוחר בגמרא בשבת (שם), מוזכרת מצוות הדלקת הנרות כמחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בגדרי המצווה. ייתכן ודבר זה מבטא שמצוות ההדלקה הינה תקנה מאוחרת הרבה יותר. כך הבין הרמב"ם, כעולה מלשונו הזהב בהלכות חנוכה[2]. הרמב"ם מבחין באופן ברור בין תקנת אמירת ההלל לתקנת הנרות. לאחר סקירת הרקע מתאר הרמב"ם את כינונם של הימים לדורות:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתן מליל חמשה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה, והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשון הרמב"ם ברורה ומדויקת, ביחס לתקנת הימים כימים טובים כתב: "התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונה הימים האלו… ימי שמחה והלל". אך ביחס לתקנת הנרות לא כתב אלא: "ומדליקין בהם הנרות". רק ביחס לשמחה וההלל נוקט הרמב"ם כי זוהי תקנת חכמי אותו הדור, אך ביחס למצוות הדלקת נרות אין הוא כותב כהמשך ל"התקינו חכמים שבאותו הדור" ששמונת הימים הם "ימי שמחה והלל ולהדליק בהם נרות", אלא מתאר את המצווה כעניין שהתקבל בהמשך: "ומדליקין בהם נרות", ועל כן טורח הרמב"ם בסוף ההלכה לבאר כי מכל מקום, יש יסוד ושורש למצווה "והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".

על הבחנה זו עמדו מפרשים שונים, בינהם ניתן למצוא את הרב יצחק יהודה טרונק מקוטנא (נכדו של הרב יהושע מקוטנא), שכתב:

נראה לפענ"ד דכיון דמבואר בדרשת חז"ל… שמצות נרות חנוכה היא המשך להדלקת המנורה בבית המקדש, דעל ידי מצוה של נר חנוכה יש לה למצוות הדלקת המנורה קיום לעד. א"כ לא רחוק הדבר להחליט, שבאמת כל זמן שבית המקדש היה קיים לא התקינו חז"ל מצוות הדלקת נר חנוכה, כיוון דאז הייתה המנורה דולקת בבית המקדש, וזו הייתה סימן וזיכרון לנס שנעשה אז במנורה עצמה, ורק משחרב בית המקדש חשו חז"ל שמא ישתכח הנס, כיוון שכבה נר המנורה, לכן התקינו חז"ל מצוות נר חנוכה להדליק בפתחי הבתים, המשך למצות הדלקת המנורה בבית המקדש.[3]

לדעתו, לשון חז"ל והרמב"ם מורה בבירור כי ישנן שלבים שונים בגיבושם ההלכתי של ימי חנוכה. בשלב ראשון סמוך למאורעות, תוקנו הימים כימי שמחה והלל על נס המלחמה, ובשלב מאוחר הרבה יותר, רק אחרי חורבן הבית, נתקנה מצוות הדלקת נרות. עצם קיום מנורת המקדש, הינו זכר לנס המנורה הקדום, אך משכבתה מנורת המקדש התעורר הצורך לתקנה חדשה בעניין. על כן אין אנו מוצאים בתפילת על הנסים שקדמה לחורבן מצוות הדלקת נרות. לפי זה מחלוקת בית הלל ושמאי גם היא צריכה להיות מתוארכת לאחר החורבן.

על כיוון זה מקשה הרב משה שטרנבוך[4] מדברי הרמב"ם עצמו, שכתב בהקדמתו לספרו 'היד החזקה',[5] כי את מצוות נר חנוכה קבעו חכמים בזמן בית שני. כך גם הובא במגילת אנטיוכוס הקדמון, כפי שמצטט בדבריו. הרב שטרנבוך מיישב שעיקר המצווה נתקנה בזמן הבית והורחבה לכל אדם לאחר החורבן:

נראה שהם תקנו ימים אלו לימי שמחה והלל והודאה ותקנו נמי נרות לזכר הנס, אבל חובה אקרקפתא דגברא שכל אחד ידליק על פתח ביתו מבחוץ או נר איש וביתו תקנו חז"ל אח"כ. אבל בימי החשמונאים שהדליקו במקדש לא הדליקו כל אחד על פתח ביתו בגבולין… רק במסיבות ובתי כנסיות וכדומה הדליקו כמו שיבואר, אבל תקנה קבועה, נר איש וביתו בכל בית ישראל, תיקנו אח"כ.

לדבריו, כל זמן שמנורת המקדש דלקה, לא היה צורך בתקנה אישית להדליק נרות, ותקנה זו נתקנה רק לאחר החורבן.

יש מקום לברר את הסיבה המהותית לגיבוש מחדש של ימי החנוכה והתוספת המאוחרת של המצווה החביבה של הדלקת הנר: מה השתנה והתחדש שבגללו הוצרכו לתקן תקנה זו, ומה חז"ל באו לרמוז בשני שלבים אלו?

מבחינה מחשבתית, יש לזכור שימי החנוכה הינם מורכבים משני צדדים הנראים כסותרים, יש בהם שילוב של ניצחון רוחני עם גבורה פיזית, ניצחון הרוח ונס פך השמן מול ניצחון המלחמה, על תפר דק זה חז"ל מנסים להצעיד אותנו ולחנך אותנו בדרך המאוזנת. יתרה מזאת, ידועה הביקורת הגדולה של חז"ל על מלכות בית חשמונאי, שהרי החשמונאים שלא מבני יהודה הם, ולקחו לעצמם את המלוכה[6] (דבר שהרמב"ם לא קיבל, כפי שמשמע שם בהלכה א').

את המורכבות הזו הדגישו חז"ל כאן. ישנם שני שלבים, שני קומות בנפש האדם שאדם מואר מהם בחנוכה. יש את הפן החומרי – ניצחון המלחמה, ויש את הנשמה הרוחנית שמעליו ומתוכו. ראשית תיקנו ימי הלל והודאה: "חזרה מלכות לישראל יותר על מאתיים שנה" כלשונו של הרמב"ם, ניצחון לאומי וממלכתי. אולם יחד עם זאת, ובמדרגה גבוהה הרבה יותר, ישנו את נס פך השמן שמבטא את ניצחון האיכות על הכמות, ניצחון האור על החושך, התוכן על הכלי. על ניצחון הרוח על המציאות הפיזית קבעו חז"ל תקנה לדורות, הארת נרות החנוכה.

גם המאבק הפיזי עצמו הינו רב ממדי, שכן בסופו של דבר "ריחם עליהם א-לוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם" כלשון הרמב"ם (שם ג, א), אולם הוא קשור בקשר אמיץ לצדדים הרוחניים. אין כאן סתירה וקושי בין צדדים שונים, אלא מדרגות שונות בנפש, מדרגות בבניית הקומה האמונית הנכונה, אותה נלמד מימי החנוכה.

חנוכה שמח!

[1] שבת כא, ב.

[2] משנה תורה, הלכות חנוכה ג, א-ג.

[3] "חסדי אבות", סוף ספר "יכין דעת", פיטרקוב, תרצ"ב, סי' יז, עמ' 90.

[4] מועדים וזמנים, ח"ב (עמ' צו-צז): "אני מסופק אם חשמונאי ובניו הם שתיקנו לדורנו מצות הדלקה… משמע שהם לא תיקנו… אלא שיהיו ימים טובים, אבל לא תיקנו אז מצות הדלקה".

[5]  ספר המצוות, השורש הראשון.

[6] רמב"ן בראשית (מט, י): "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני…"