הרב יהושע וייסינגר

מצוות והגדת לעצמך ולבניך

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).

מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" המופיעה בספר החינוך (מצווה כ"א) נראית לכאורה כל כך פשוטה, היא בעצם עיקר ליל הסדר. על מצווה זאת נאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". בהגדה של פסח מסופר על תנאים שהיו מסובים בליל הסדר ועסקו כל הלילה בסיפור יציאת מצרים. מדברים אלו עולה שמצוות סיפור יציאת מצרים, הינה המצווה העיקרית של ליל הסדר. יש לבחון כמה נקודות יסודיות אשר יעזרו לנו להבין טוב יותר את משמעותה של המצווה.

מהי מהות סיפור יציאת מצרים, על מי מוטלת החובה לספר. האם הסיפור הוא דווקא לילדים או גם למבוגרים, ומהו העיקר ומדוע.

כבר במשנה בפסחים (קטז, א) רואים את יסוד העניין, והוא שלאחר שמוזגים כוס שני מארבע כוסות, שואל הבן את אביו, ואם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ובהמשך נאמר "לפי דעתו של בן- אביו מלמדו". עיקר ויסוד סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור לבנים.

מאידך רואים בראשונים שונים ואף במוני המצוות שעיקר הדין הוא לספר בכלליות, וכך כותב בספר החינוך (שם):

לספר בעניין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.

וכן משמע בעוד ראשונים שכתבו שיסוד סיפור יציאת מצרים מתרכז במספר ולא במי שמספרים לו, ולכן אין כל חשיבות למי מספרים. בנו"כ על הרמב"ם כתבו שאכן יש חשיבות גדולה יותר לספר למי שאינו יודע ממי שיודע, ולכן כתבה התורה 'והגדת לבנך' משום שהילדים הם בבחינת "לא יודעים" ממילא אין חשיבות לספר דווקא לילד שלך בדווקא. והדברים צריכים ביאור.

הרמב"ם (חמץ ומצה ז, א) פותח את הלכות סיפור יציאת מצרים כך:

"מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… ומנין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח".

ובהלכה הבאה פסק הרמב"ם:

"מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך". לפי דעתו של בן- אביו מלמדו… ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן".

ובהלכה ג' כותב הרמב"ם: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכותב הרמב"ם:

"אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

ממילא ראינו שישנה מצוה על האב לספר לבניו את סיפור יציאת מצרים, מעבר לכך יש לבחון האם יש מצווה בעצם סיפור יציאת מצרים – שצריך לספר לעצמו. עלינו לדון האם גדר המצווה היא שהאב עצמו יספר לבניו, ובניו נחשבים כסוכה וכלולב שהם חפצי המצווה בהם מתקיימת מצות נטילת ארבעת המינים, או שהמצווה היסודית היא על האב שיספר.[1]

במצווה נוספת מצאנו הגדרה דומה, ושם הרמב"ם מפרט יותר. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה א') כתב: "קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

בהלכה ב' כתב:

"כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושיננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים".

ובהלכה ח' כתב את דבריו המפורסמים בחיוב לימוד התורה לכל אחד בכל מצב שהוא:

"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".

גם כאן יש לשאול אותה שאלה, האם יסוד המצווה היא ללמד לבנו, או שהיא אמצעי לקיום המצווה – שילמד בעצמו. ואם המצווה ללמוד בעצמו, מה נתחדש בלימוד עם בנו.

כאן מצאנו שהרמב"ם מתייחס לנקודה זו ומבארה, ומיד בתחילת הלכות תלמוד תורה כותב: "אם כן למה נצטווה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו". כלומר יש קדימות ללמד את בנו מעבר לכל אחד אחר. בעומק הדברים, נראה שמצוות ת"ת כלולה משלשה חלקים: החלק הראשון הוא מסירת משפטי ותורת ה' שקבל מאבותיו לבניו אחריו. מצוה זו מתקיימת רק בבניו ובבני בניו. יתרה מזאת, יש חובה למסור לדורות הבאים (ולאו דווקא לבניו) וזה נלמד מבניכם אלו התלמידים. ולבסוף, יש את חובת ידיעת התורה המביאה לידי מעשה, חיוב הנלמד מ'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', ומצוות לימוד התורה שלא ישכח את אשר כבר ידע, כמ"ש הרמב"ם (שם, הלכה י') שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.

אם נשליך דברים אלו על דברי הרמב"ם לעיל, נראה שגם בדיני סיפור יציאת מצרים יש כמה רבדים:

א) מצוה להודיע ולספר לבנים על יציאת מצרים ונפלאות ה' וניסיו, בבחינת העתקת השמועה לדור הבא, כל אחד לפי גילו ושכלו. ב) ישנה מצוה לספר ביציאת מצרים לסובביו ולכל בריה (כלשון החינוך). ג) מצווה לספר את עצם סיפור יציאת מצרים, ומצוה זו מוטלת על כל יהודי, אפילו הוא חכם ונבון, ואפילו בניו אינם נמצאים איתו כדי שיספר להם את ניסי ה' ונפלאותיו במצרים. כמו שכתב הרמב"ם בהלכה א' "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת".[2]

ממילא מגמת לילה מיוחד זה הוא לספר את סיפור יציאת מצרים, ראשית להעביר לילדים את יסודות האמונה שקודמים ללימוד התורה הרגיל. שידעו איך עם ישראל נוצר, וידעו שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה, והועיד לו תפקיד גדול לקבל את התורה ולהביא תיקון לעולם. ההורים הרי לא יחיו בעולם הזה לעד, והילדים הם שיצטרכו להמשיך לשאת על כתפיהם את לפיד המסורת, את התפקיד הגדול והנורא שהועיד ה' לישראל, עד לתיקון השלם. זה המסר של ליל הסדר, וכל המצוות שבלילה זה נועדו לשם כך. אך בנוסף לכך, ואת זה אין לשכוח ישנו חיוב בסיסי על כל אחד מאיתנו לספר, להודות ולהלל על היציאה מגלות לגאולה ומעבדות לחירות, ונאמר לפניו הללויה.

שבת שלום וחג שמח!

[1] ההשלכות ההלכתיות העולות משאלה זו הן האם האב צריך לדאוג מראש שכל בניו ובנותיו יסבו עימו לשולחן הסדר, כדי שהוא יוכל לספר להם בעצמו את סיפור יציאת מצרים, והאם כאשר לא האבא עצמו עורך את הסדר ומספר את ההגדה, אלא הסבא או אדם אחר מהמסובים, האם האב מקיים בכך את חובתו לספר לבניו על יציאת מצרים, שאם נאמר שחובת האב היא לספר בעצמו לבניו את סיפור יציאת מצרים, אם כן כאשר הבנים נמצאים במקום אחר בליל הסדר, או כשאדם אחר מספר להם את הסיפור, לא ייצא האב ידי חובתו. וכמו כן, כאשר הבן עצמו יושב וקורא לעצמו את ההגדה, לא מקיים האב את מצות הסיפור, שהרי לא הוא סיפר לו, אלא הבן סיפר לעצמו. אך אם חובת "והגדת לבנך" פירושה שמוטל על האב לדאוג לכך שבניו ישמעו את סיפור יציאת מצרים, אם כן, כשהבנים שומעים את ההגדה במקום אחר, או שאדם אחר מספר אותה בליל הסדר, או שהבן קוראה בעצמו, האב יצא ידי חובתו, כי בניו שמעו את הסיפור והנה ממשיך הוא פתיל שרשרת הדורות של הסיפור העובר מאב לבנו ומבנו לנכדו.

[2] וכעין זה פסק למעשה הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה, סדר ליל פסח, מגיד אות לא), בנוגע לשאלה הנ"ל, האם חובה לספר לכל בן ובן: "רבים המסובים יחד, אין חיוב על כל אחד מהם לספר סיפור יציאת מצרים לבניו בעצמו, אלא די בכך שאחד המסובים מספר לכולם, שעיקר החיוב על האב שישמעו בניו בלילה הזה סיפור יציאת מצרים, וכיון ששומעים הסיפור כראוי, סגי, ואף אין צריך למנות את המספר כשלוחו על כך אלא ממילא יוצא ידי חובתו". וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן ק"כ), ובשו"ת בצל החכמה (ח"ו סימן ס"ז).