הרב אורן אקוע

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

למהות אכילת מצה

בעוד כמה ימים נשב ונסב כולנו בליל התקדש חג, ונאמר את הדברים הבאים:

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ… שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.

על פי דברי בעל ההגדה הסיבה שאנו אוכלים מצות היא לזכר זה שעם ישראל יצאו בחיפזון ובצקם לא הספיק להחמיץ. מקורם של דברים אלו הוא מהגמרא בפסחים (קטז, ב), אך אם נעיין בגוף הגמרא עולים כמה תמיהות.

בפרשת בא (יב, טו) כאשר הקב"ה מצווה אותנו על קרבן פסח עוד לפני יציאת מצרים, כבר אז יש ציווי לאכול מצות:     

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד ־ יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

ואם הטעם לאכילת מצות הוא זכר לחיפזון, מה הטעם שהקב"ה מצווה אותנו לאכול מצות טרם אותו החיפזון, והרי עדיין לא לשו את הבצק שהמצרים לא אפשרו לנו להחמיץ ולהתפיח אותו.

יתרה מזאת, קיים איסור חמץ שמופיע בהקרבת הקורבנות במקדש כל השנה, בלי שום קשר  לפסח. וכך מופיע בפרשת ויקרא (ב, יא):

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'".

אם נלך אחורה, ונעיין במעשה הצלת לוט בספר בראשית, כאשר המלאכים מגיעים ללוט, הוא הגיש להם לאכול מצות, וכתוב שם (בראשית יט, ג):

"וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ".

ומפרש רש"י במקום, שלוט אפה מצות משום שפסח היה. דברים דומים אומר רש"י על יצחק אבינו וכותב שחגג וציין את חג הפסח.

שנאמר (שם כז, ט): 

"לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:

ומפרש רש"י: 

"שני גדיי עזים – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים".

ומה שייך אכילת מצה וקרבן פסח עוד לפני שיצאנו ממצרים, וכל שכן שהרי עוד לא ירדו אבותינו למצרים?

אם כן, אנו חייבים לנסות ולהבין את יסוד מצוות אכילת מצות וממילא את סוד יציאת מצרים.

המהרש"א (פסחים קטז, ב, חידושי אגדות) מחלק את מצוות אכילת מצות לשני עניינים שונים, ראשית ההימנעות מאכילת חמץ ומאידך חיוב אכילת מצה בלילה הראשון. לדבריו, הימנעות מאכילת חמץ בכל שבעת ימי הפסח. כנגד מה שנאמר בבני ישראל (שמות יב, לט):

"וַיֹּאפוּ אֶת ־ הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי ־ גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־עָשׂוּ לָהֶם"

ומטעם זה אין חובה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח אלא רק יש להיזהר מאכילת חמץ.

ומאידך, יש גדר של מצוות אכילת כזית מצה בליל ט"ו בניסן. כלומר בכל שבעת ימי הפסח אסורים אנו באכילת חמץ, ואכילת המצה אינה אלא רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל מאכלים אחרים, ובלבד שלא יהיה בהם חשש חמץ. אולם חובת אכילת המצה אינה אלא בליל הסדר בלבד.

יסוד החילוק של המהרש"א נובע מכך שבמצה יש ייחודיות לאו דווקא בהקשר ליציאת מצרים אלא היא מיוחדת באופן כללי. ראיה לדבר, מכך שישנו איסור הקטרת חמץ על גבי המזבח במקדש במהלך כל השנה.

ביסוד החמץ והמצה יש עומק מיוחד, תסיסת החמץ, השאור שבעיסה והנפיחות שבו, מסמלים את היצר הרע ומידת הגאווה. ואילו המצה שעשויה מחומר ראשוני, לא מעובד, ללא תבלינים וללא שמרים מסמלת ענווה פשטות וטבעיות.

לכן ביום הגדול, ליל השימורים, ביום שהפכנו לעם, הקב"ה מצווה אותנו לאכול אוכל מיוחד, המסמל ענווה ופשוטות, קבלה וטבעיות.

וכדברי המהרש"א:

וזהו טעם אכילת מצה בליל פסח כדמיון המנחה לגבי כהן, כי אז נתקדשו כל ישראל להבדיל בין ישראל למצרים, וליל שמורים הוא מן המזיקים וסטרא דשמאלא להדבק בקדושה…

על ליל טו' בניסן נאמר(שמות יב, מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ומפרש רש"י במקום:

שהיה הקב"ה שומר ומצפה דורות רבים לקיים לאברהם את ההבטחה שאמר לו בברית בין הבתרים להוציא את ישראל ממצרים. "בלילה הזה אני גואל את בניך".

לילה זה מיועד לגאולה משנים קדמוניות. אברהם אבינו ידע על התאריך המיוחד והמיועד לגאולת בניו ממצרים, כל שנה הוא מרגיש ומתרגש, שומר ומצפה לו בכיליון עיניים. ארבע מאות שנה קודם ליציאה, בכל שנה הוא מציין את היום על ידי אכילת מצות, מאכל קדוש ומיוחד שמתאים ליום המיוחד, וכל זה הרבה לפני שהגאולה מגיעה בפועל.

כל בני ביתו של אברהם למדו ממנו את המנהג, את סגולת הלילה. אפילו לוט שפרש מאברהם לטובת סדום הרשעה המשיך בזה, וכאשר מגיעים אליו אורחים הוא לא שוכח את חשיבות מצוות הכנסת אורחים. אך הפלא הגדול הוא, שהוא לא שוכח לציין את התאריך המיוחד יום המסוגל לגאולה ולכן הוא אופה מצות ומגיש אותם לאורחים כמו שהורגל בבית אברהם. זכות  זו היא שעמדה לו להיות ראוי לגאולה.

כאשר רבקה מבינה שיצחק מתכוון לברך את עשו היא מביאה ליעקב בנה להגיש ליצחק שני גדיי עיזים, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. גם יצחק כמו אביו אברהם אוכל קרבן פסח הרבה שנים לפני שהקב"ה פוסח על בתי בני ישראל במצרים.

בלילה הזה המיועד לגאולה מתכוון יצחק לברך את בנו הבכור. בלילה הזה מתברר ליצחק שעשו הוא לא הבכור האמיתי, לא לו מגיעה הברכה והוא מעביר את הברכה ליעקב. עשיו צועק צעקה גדולה על איבוד הבכורה, ממש כמו המצריים שבדיוק באותו לילה גם הם צועקים צעקה גדולה עד מאד, וזה בדיוק על אותו עניין של איבוד הבכורה לבניו של יעקב. אבותינו הרגישו והכירו את ההארה של חג הגאולה לפני שהגאולה התרחשה בפועל.

הרמח"ל בדרך ה' כותב שהארה זו (וכן ההארות של כל חג וחג) חוזרת ומאירה בכל שנה ושנה, וראוי להתאים את האוכל הגשמי להארה הרוחנית של אותה תקופה (חלק ד פרקים ז – ח):

… סדרה החכמה העליונה שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו … הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז ותחודש בנו תולדת אותו התיקון ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם … לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה להיות ממעטים בעצמם כח היצה"ר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר כי אין זה הנרצה בעוה"ז אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות. ושאר מצוות הלילה הראשונה כלם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא.

אם נסכם, נראה שאמנם יצאנו בחיפזון ובצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ וממילא אנו נמנעים בכל שבעת הימים מאכילת חמץ. אולם חובת אכילת המצה בליל הסדר יש בה עניין אחר לגמרי. ביום הקדוש והמסוגל לגאולה, ביום בו זכינו להיקרא עם ה' ולהבדל מטומאת העמים להיות מוכשרים לקבלת התורה, מן הראוי שביום זה להיות ניזונים ממאכל מיוחד וקדוש הלא היא המצה, כפי שאכלו אבותינו עוד קודם יציאת מצרים.

חג שמח!