הרב אורן אקוע

לימוד תורה בחופש

הרוח למול החומר

יוצאים לחופש, התלמידים לא במסגרות, לפעמים לימוד התורה נשכח חלילה בקרן זווית. זכינו ובישיבה מתקיימים תוכניות לימוד גם בימי החופש, ננסה להעמיק יחד במשמעות הלימוד דווקא בימי החופש, ודווקא בתקופת בין המצרים.

הגמרא במסכת שבת (לב, ב) אומרת:

"רבי נתן אומר: בעוון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך". רבי אומר: בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך… למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך". איזה הן מעשה ידיו של אדם – הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם".

והדברים צריכים הסבר, מדוע התורה החמירה כל כך בעוון נדרים עד כדי מיתת בניו ואשתו של הנודר, הרי בסך הכל הוא דיבר ולא עשה שום מעשה.

דוגמא נוספת שמצאנו שהתורה החמירה בדיבור יותר ממעשה, ביחס למוציא שם רע שחייבה אותו התורה לשלם מאה שקלים, לעומת האונס שמחויב חמישים שקלים בלבד. רואים אנו שהתורה החמירה בחטא התלוי בדיבור יותר מאשר חטא התלוי במעשה.

ולא רק בעניין העונש, אלא גם לעניין השכר אנו רואים שדיבור עושה יותר רושם, שהרי מצאנו ששכר תלמוד תורה הנעשה בדיבור, שקול כנגד כל המצוות אף המעשיות. כמובא בירושלמי פאה (פרק א'):

"אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולן… רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד של תורה וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה".

בגמרא במסכת ברכות (סא, ב) מובא:

"תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים, אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל, כ) כי הוא חייך וארך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס מי הביאך לכאן, אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים".

הגר"א בספרו אמרי נועם מבאר שפפוס שנתפס על דברים בטלים – היה גדול הדור ועשיר ומכובד, כמו שכתוב "משמת פפוס ולוליינוס נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד משיח בן דוד".  ורש"י בגמרא תענית (יח, ב) כותב שלוליינוס ופפוס אחיו – צדיקים גמורים היו. דאמרינן הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד.

לפי רש"י יוצא שפפוס שנתפס על "דברים בטלים" ונהרג, היה בשל מסירת הנפש להצלת עם ישראל. יש לתמוה כיצד מעשה שבגינם אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן נקראים דברים בטלים?

בעומק הענין, ההסבר לדברים הוא שכל מצווה ולא משנה כמה גדולה וחשובה היא, ביחס לתלמוד תורה נחשבת כדברים בטלים – והדברים מבהילים.

היתכן שאדם הלומד הלכות סוכה יותר גדול מהמקיים מצות סוכה בפועל…?!

ולכאורה ההיגיון נראה הפוך בתכלית, שהרי בעשיית המצוות, האדם עמל ומשקיע הרבה יותר מאמץ מאשר בלימוד תורה הנעשה רק בדיבור הפה.

החפץ חיים בספרו שמירת הלשון נותן טעם לדבר: שכמו שבענייני היסודות שהטביע ה' יתברך בעולם, דהינו: אש, רוח, מים, עפר, היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים", כן הדבר בעניינים העליונים כמו ציצית, לולב, שופר וכדומה, אף שעל ידם פועל גם כן תיקונים גדולים בעולמות העליונים ועל ידם גם כן נתקדש האדם לה', אף על פי כן – אין מה להשוות בינם לבין לימוד התורה.

הטעם לכך: "כי כל המצוות הנעשות על ידי אמצעי גשמי כדוגמת מצוות ציצית, אי אפשר לקיימם אלא על ידי לבישת בגד גשמי, וכן סוכה לולב, ובדומה לשאר מצוות. לא כן לימוד תורה שעניינו תלוי בכוח הדיבור והמחשבה שהוא כוח פשוט רוחני בלבד ולכך פעולתו שפועל למעלה נורא עד מאוד ללא שום הגבלת החומר, ועל כן קדושת תלמוד תורה הוא כנגד כולם. כן הדבר להופכו בעניין קלקול כי בכל האיברים שהוא עושה בהם עוונות מחמת שהם גשמיים אין קלקולו למעלה גדול כל כך, לא כן בעוון התלוי בדיבור שפועל פעולתו ע"י כוח רוחני בלבד, קלקולו למעלה בעולמות העליונים הוא גדול עד מאוד ולכן עונשו כנגד כולם".

ככל שמעשה האדם יותר רוחני ופחות קשור לדברים הגשמיים, השפעתו יותר גדולה לאין ערוך. הלימוד משאיר אותנו בעולם רוחני הרבה יותר גבוה, מנותק מהמציאות החומרית היום יומית, מחבר אותנו לשמי שמיא. על כן, הקפידה התורה כל כך בחטאי הלשון, כמו שמצינו שבית ראשון נחרב על גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה, לעומת בית שני שנחרב בגין שנאת חינם. וכידוע, על בית ראשון התנחמנו, אך על בית שני אנו עדיין מצפים להתנחם.

ויהי רצון שבזכות הלימוד המשותף בימי החופשה, זכינו להתעלות, להתחבר למקור הרוחני באהבה ושמחה, ולקדש את ימי החופשה בלימוד תורה.