הרב אורן אקוע
לטאטא את רחובות ארצנו
אי שם ב-ה' באייר תש"ח קיבלנו מתנה נפלאה. אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, מאז חורבן הבית השני ותפוצת העם לכל עבר, בהן פיללו אבותינו לשוב למולדת האהובה, כל יהודי ויהודי באשר הוא חי קיבל את האפשרות לחזור לארץ מולדת אבותיו ולהרגיש סוף-סוף בבית.
אולם עבורנו, הדור שגדל לתוך המציאות הפלאית של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, זה נתפס כמובן מאליו, אולם די אם נשאל את דור הסבים והסבתות שלנו, שנולדו בפולין/רוסיה/מרוקו/תימן, על תחושת העראיות הנוראית ועל חוסר הביטחון המשווע בידיעה שבכל רגע ורגע יכול כל זב חוטם ומצורע לפגוע, להשפיל ואף להרוג אותך, כדי שנשוב ונעריך את גודל מזלנו הטוב, להדגיש את גודלה של המתנה שנקראת "מדינת ישראל".
דבר זה הינו הבסיס להודאה ולאמירת ההלל ביום העצמאות, עצם ההצלה ממות לחיים, ועל כך אנו מודים לרבש"ע (ראה באריכות בשו"ת חת"ס יו"ד רלג, פר"ח תצ"ו, יביע אומר ח"ו או"ח סי' מא ועוד). וכ"כ הרב הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי עמ' קעד) שהקמת המדינה מהווה תשועה לכל עם ישראל, שהרי לפני כן היתה הארץ סגורה בפניהם ורק יחידים עלו כמעפילים, ואלמלי המדינה היו "כל העולים לארץ דווים בארצות גלותם". יש שטוענים, מה שייך לומר הלל, בלי מקדש, בלי גאולה שלמה, אך זהו עצם ההצלה, האפשרות לחיים בארץ ישראל כעם, זהו נס ועל זה צריך להודות. הרב משה צבי נריה (התורה והמדינה ב עמוד קטו) הביא לכך דוגמא נוספת מהרוגי ביתר שנתנו לקבורה, ובשל כך אומרים ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון, הרי שגם מאורע שאינו מגיע בחשיבותו לבנין בית המקדש וגאולה שלמה – כיון שהיתה לו חשיבות מכרעת אחרי השבר הגדול אשר הושברה נדון כמאורע כלל ישראלי, ועליו שייך להודות, ק"ו אצלנו, במדינת ישראל.
מצאתי לנכון להביא סיפור נפלא על "האדמו"ר מסדיגורא". הרב החרדי המפורסם נהג בשנים הראשונות לייסודה של מדינת ישראל להגיע בכל יום עצמאות אל בית הכנסת הגדול בתל אביב. השתהה קמעה, כמו "בהרהור של הרגע האחרון", נכנס פנימה אל הקודש והתפלל בדבקות ובכוונה גדולה. לאחר 'תפילת העמידה' אף אמר יחד עם הקהל את ה'הלל' (מנהג שלא התקבל על כל הרבנים החרדים). בסיום התפילה היה הרב יוצא עם המתפללים לרחבת בית הכנסת ורוקד עימם בהתלהבות עצומה. כל מי שראה זאת העיד ששמחתו הייתה שונה ומיוחדת והיא לא הייתה שגרתית ורגילה. הייתה זו שמחה שנבעה מעומק נשמתו, ממעמקים לא ידועים ומוכרים. כתשובה לשאלת אחד המתפללים לפשר העניין סיפר הרב הצדיק שכאשר התגורר בעיר וינה שבאוסטריה, נכנסו הנאצים ימ"ש והתחילו להציק לקהילה היהודית שגרה במקום בצורות שונות ומשונות, ומשום שהוא שימש כרב הקהילה הם בחרו בו כ"דוגמא מהלכת" של ביזוי והשפלה. הם נתנו בידיו מטאטא גדול וציוו עליו לטאטא את רחובות וינה לקול צחוקם. בנוסף, נתנו לו דגל נאצי ופקדו עליו לקבוע אותו על אחד מן הבניינים הגבוהים בעיר. "לא הייתה לי ברירה" – המשיך וסיפר בקול בוכים – "לקחתי את המטאטא ואת הדגל וביצעתי את אשר פקדו עלי תוך כדי ביצוע פקודת הרוע והרשע. זקפתי עיניי השמימה והתחננתי לבורא עולם שיזכני לטאטא את רחובותיה של ארץ ישראל, כמו גם להניף את דגלה של ישראל על אחד מבנייניה הגבוהים. ואכן, בדרך ניסית ביותר, ובזכות רחמיו וחסדיו הגדולים של הקב"ה, זכיתי להגיע לארץ הקודש לאחר שעברתי את 'התופת הנאצית' וכעת אני מקיים 'הלכה למעשה' את אשר נדרתי והבטחתי. מאז, בכל יום עצמאות בהגיע יום חשוב וקדוש זה, אני קם בשעה מוקדמת, לוקח מטאטא ומטאטא את הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. בנוסף, אני לוקח את דגל הלאום וקובע אותו על אחד מהבניינים הגבוהים. לאחר מכן, מגיע אנכי אל בית הכנסת בלב רוטט, ומודה ומהלל את האל על שזכיתי לחיות במדינת היהודים".
וכעין זה מצאנו שכתב רבי אלעזר אזקרי בספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב):
"וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו… לפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה… גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם כך בחר בא"י ויחד אותה להם… ומצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת והוא אמר זה הפסוק "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ… וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו …. וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצות ישיבת א"י כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה זו וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה… אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה…"
יה"ר שנזכה מתוך פשטות ובהירות שכזו לחוות את יום עצמאותנו וגאולתנו בארץ חיינו, ולזכות לבנין בית הבחירה במהרה בימינו אמן.