הרב יהושע וייסינגר
ייחודה של השמחה בסוכות
ראש השנה ויום הכיפורים מאחורינו, וכעת אנו נמצאים בעיצומו של 'זמן שמחתנו', כך חוזרים ומזכירים בתפילות החג לכל אורכו. שמחה מתפרצת, מצוות ריחניות, ריקודים ותזמורות, ויש לשאול שמחה זו על שום מה, ומדוע דווקא בעת הזו ובדרך הזו. נאמרו על כך הסברים שונים ומגוונים, בשורות הבאות נציג את הרעיון העמוק והיסודי ששזור בדברי הרמב"ם, שיטה שמתפרסת לאורך ספריו המחשבתיים וההלכתיים.
הרמב"ם בכמה מקומות עוסק בטעמי מצוות חג הסוכות. במורה הנבוכים[1] הוא מבהיר את הטעם היסודי למכלול המצוות בחג, וכך הוא כותב:
"סֻכּוֹת, שכוונתו לשׂמחה וחדווה, הוא שבעה ימים כדי שיתפרסם הדבר. והוא הבהיר בתורה מדוע הוא בעונה זאת: באָספך את מעשֹיך מן השֹדה[2] כלומר, בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות… ומה שנראה לי באשר לארבעת מינין שבלולב הוא שהם הבעה של שׂמחה וחדווה ביציאתם מהמדבר שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון ומים אין לשתות[3] אל מקומות עצי פרי ונהרות. לכן נלקחו, בתור אִזכור לזאת".
לדבריו מטרת ומהות מצוות החג היא השמחה והחדווה על האסיף, על פניו מקורו הוא בפסוק בדברים[4] "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ… והיית אך שמח". וכך הוא חוזר וכותב בהלכותיו במשנה תורה[5]:
"אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר ושמחתם, לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"[6].
שמחה ייחודית זו, זו היא הקומה הבסיסית בהבנת מהות החג, שמחת האסיף, אולם ברמב"ם נראה שיש רובד נוסף, יותר משאר החגים. ומקורו במדרש שמציין את השמחה הייחודית של סוכות[7]: "אתה מוצא שלוש שמחות כתוב בחג: ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ד' אלהיכם שבעת ימים".
לתוספת שמחה זו ביטויים שונים, בצורות של מצוות ומנהגי החג. ויש לבחון מדוע נתווסף פה ציווי לשמחה יתירה. המצווה המרכזית והמפורסמת המבטאת שמחה בחג הסוכות, זוהי שמחת בית השואבה, שמחה המתפרצת בבית המקדש הנובעת משלמות ורוממות הרוח שבימים אלו, המשנה מתארת שמחה זו וכותבת: "שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[8], וכך כותב הרמב"ם[9]:
"והיאך הייתה שמחה זו: החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותשבחות… ומצוה להרבות בשמחה זו… אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ושמחין במקדש בימי חג הסוכות; אבל כל העם, האנשים והנשים כולן באין לראות, ולשמוע".
עוד ביטוי לשמחה יתירה זו שמתבטאת במצוות החג, לדברי הרמב"ם, הם נטילת ארבעת המינים, וכך הוא מציין בספר המצוות[10]:
"הציווי שנצטווינו ליטול לולב לשמוח לפני ה' שבעת ימים. והוא אמרו יתעלה: "ולקחתם לכם ביום הראשון"."
ביטוי נוסף לכך שהשמחה היא חלק הכרחי במצוות החג ניתן לראות ב'דין מצטער' בישיבת הסוכה, וכפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך[11] שאסור ואף נקרא חסיד שוטה מי שיושב בסוכה כאשר הוא מצטער. סוכה משמעותה שמחה, ואם היא תגרום לאדם צער כלשהו, אין לו להכנס אליה, וכעין זה כותב הרמב"ם[12].
אם כן, החג ומצוותיו משדרות שמחה שמתפרצת, אולם מדוע יש כאן ציווי לתוספת מיוחדת, כפי שנראה יש כאן עומק ורובד נוסף, שבלעדיה אף הקומה הראשונה (שמחת האסיף) חסרה. הרבה אנשים אינם מבחינים בין שמחה לבין מצב רוח טוב, שבא לאחר בילוי מסעיר או אירוע משפחתי מיוחד. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש'אינה תלויה בדבר'. היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, היא מגיעה מבפנים. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה. במילה אחת, שמחה זו באה מתוך שלמות.
אין אפשרות ואסור להישאר רק ברובד החיצוני של השמחה, אף אם היא שמחה של מצווה, מכיוון ששורשה בשמחה חומרית, על האסיף ויופי התבואה, ישנו חשש ששמחה כזו יכולה להוביל לקלות דעת חלילה. חייבים להעמיק פנימה, ולקושרה ליראת שמים, לרוממה לקשר עמוק עם השי"ת, וכשזה קיים אזי האדם מרגיש שלם במקומו, והשמחה מתפרצת באמת.
וכעין זה נרמז במדרש תנחומא[13] ארבעת המינים מרמזים לגוף האדם ולשמחה המתפרצת מהאדם:
"כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך[14] תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם. והדס דומה לעינים והערבה דומה לשפתים והאתרוג דומה ללב אמר ודוד אין לך אבר אחד גדול מאלו שקולין הן כנגד הגוף".
שמחה מתפרצת זו, תפילה זו שנובעת מכל אבר ואבר, אסור לה להישאר ברובד החיצוני כפי שמסביר ספר החינוך[15] בטעם ארבעת המינים בפרט ומצוות החג בכלל, אלא יש להטמיע בשמחה את היראת שמים, להטמיע בנו שמחה פנימית וטהורה:
"וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה".
לדבריו, זהו יסודם של ארבעת המינים, לרמוז ולהזכיר לאדם את הקשר לאלוקיו. השמחה שאינה מושתת על קשר רציף, סופה חלילה להתפספס. יש לרוממה לשלמות של תפילת נעילה של יום הכיפורים, טהרה שמובילה לשמחה. ובשל כך אומר הרמב"ם, משמעותם של מצוות החג וארבעת המינים אינם רק לעורר לשמחה ויופי, כאמור, אלא להורות על שלמות. שלמות בכל רבדיה. שלמות של האדם עם עצמו ועם אלוקיו, וממילא דבקות בהשי"ת, וכך כותב ביחס למצוות שמחת בית השואבה במקדש[16]:
"שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא.
שמחת חג הסוכות מורכבת היא משני רבדים, הרוב הבסיסי שקיים בה הינו הרובד של שמחה חומרית על האסיף ותקופת השנה. אך התורה מצווה על שמחה נוספת, שמחה רציפה ולא חלקית, 'והיית אך שמח', שמחה זו מרוממת את האדם, ממקום של שמחת החומר, או לחילופין יראת יום הכיפורים, לשמחה טהורה שמתפרצת מתוך אהבה וקשר עמוק עם אלוקיו.
חג שמח!
[1] חלק ג, מג מהד' שורץ, ת"א.
[2] שמות כג, טז
[3] במדבר כ', ה
[4] טז, יד
[5] הלכות לולב ח, יב
[7] פסיקתא דרב כהנא, סוכות
[8] (משנה סוכה ה,א)
[9] הלכות לולב ח, יג-יד
[10] עשה קס"ט
[11] או"ח סי' תר"מ, ד
[12] הלכות סוכה פ"ו, ב ואילך.
[13] אמור יט
[14] תהלים לה, י.
[15] מצווה שכד
[16] הלכות לולב ח, טו