הרב יצחק אריאלי

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג

קיימות השוואות מרובות וידועות בין מועדי השנה פסח ושבועות, לבין ימי ההודאה החלים בניהם, יום העצמאות ויום ירושלים.

לרוב נוהגים לציין שגאולת פסח עיקרה – גאולת הגוף בו יצאנו מעבדות לחירות, והמקביל אליה הוא יום העצמאות שבו אנו מודים על נס הכרזת המדינה, ולאחר מכן על ניצחוננו מידי צרנו במלחמת הקוממיות.

ומאידך בחג השבועות – שהוא יום מתן תורתנו והשלמת קומתנו הרוחנית, מקבילה ליום שחרור ירושלים, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", שהינו הוספת הקומה הרוחנית למדינה, ההתקדמות הממשית לגאולת הנפש ולבניין בית המקדש.

במקבילות אלו, יום העצמאות הינו הקומה הבסיסית המעשית, קומת החומר, בחינת משיח בן יוסף, ואילו ביום ירושלים שזכינו בדרך נס לכבוש את מקום המקדש, הוא תחילת השלמת הקומה הרוחנית.

על פי זה, יש מקום להקביל בין אמירת ההלל ביום העצמאות לאמירת ההלל בליל הפסח, ששתיהן הינן במשמעות גאולת הגוף ופדות נפשנו, ויש לבחון ולהתבונן מהו המאפיין של השירה והלל המיוחדים בליל הפסח.

הגמרא במסכת סנהדרין (צד, א) מספרת על חזקיהו שהקב"ה רצה לעשותו משיח, וכך כותבת:

"ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?"

ובאמת יש לשאול, מדוע לא אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב, ובפרט אחרי שנצטווה על כך מפורשות מפי הנביא ישעיה: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ל, כט)?

ומבאר הרמב"ן: "יאמר הנביא כי ישירו כאשר הם משוררים בליל התקדש חג הוא ליל פסח" (ספר המצוות שורש א'), כלומר, חזקיהו הבין שיש עליו לשיר ולהודות בליל הפסח כמשמעות הפסוק.

וכאן מחלק הרב יוסף זאב סולבייצ'ק בין שני סוגי הלל שונים, שני דינים במצוות הלל: הלל בתורת קריאה, והלל בתורת שירה (הרב מבריסק, חידושי הגרי"ז, הלכות חנוכה).

ובדרך משל, ההבחנה היא בין עבד האומר את ההמנון של המלך לפניו, לבין בן האומר שירה לפני אביו.  

הלל בתורת קריאה, הינה הלל של חובה, ישנו "חיוב" לומר הלל, כביתר המועדים, ול"חיוב" זה ישנם כללים ודינים שונים, מתי היא נאמרת ומתי לא וכד'. מאידך, יש הלל בתורת "שירה" – שהינה התפרצות ספונטנית שנובעת ממעמקי הלב, שעובר על גדותיו מרוב אהבה וכאן לא שייכים דינים ופרטי הלכות.

ההלל בבחינת קריאה הינו כעבד לפני המלך, הוא מחויב להאמר לפי כללים מדויקים וכו', ואילו ההלל שבבחינת שירה זהו כבן האומר שירה לפני אביו.

ובליל הפסח, למרות שעל פי דין אין אומרים הלל בלילה, יש כאן הלל אחר, כאן האמירת הלל היא בבחינת "שירה" שאינו כפוף לדיני הלל הרגילים של 'קריאה' וחיוב, אלא מרוב אהבה והשתוקקות.

והנה, חזקיהו נצטווה לומר "שיר כליל התקדש חג", דהיינו הצטווה לומר הלל, כדין הלל של ליל פסח שהוא בתורת "שירה", דהיינו שירה ספונטנית ממעמקי הלב, ולא מדין חיוב של הלכה בכללים המקובלים. ולשירה ספונטנית שכזו חזקיה לא היה מסוגל, שהרי הגמרא מספרת שכל הנס שארע במלחמת סנחריב לא היה לרוחו (ראה סנהדרין שם). במילים אחרות, וכך שמעתי מהגר"ש פישר שליט"א, שכביכול לחזקיהו היה מחלוקת השקפתית עם הקב"ה, איך צריכה להראות הגאולה.

בדורנו, אנו מרגישים ורואים בחוש את גודל הישועה והפדות אליה זכינו, מאז ועד היום בניצחון על צבאות ערב, ובשאר היתרונות הרוחניים והגשמיים שניתנו לנו מאז תקומת המדינה. ולכן אנו אכן אומרים את ההלל כ"שירה" מתפרצת, מעומק תחושת ההודאה וכבן השר לאביו.

יחד עם זאת, אנו צריכים להכיר בכך, שישנם כאלו שיש להם 'השגות' כיצד צריכה להיות הגאולה, ולכן אינם מסוגלים לשיר את ההלל כבן לפני אביו. ויש בכך לימוד זכות על הנמנעים מלומר שירה זו. ולמרות זאת, יש לזכור שאולי כך חשב חזקיה אבל בסופו של דבר הוא לא נעשה משיח, והיה עליו לשיר בכל זאת. ואולי על ידי כך, גם היום יכירו ויאמרו גם החולקים, את ההלל כשיר בליל התקדש חג.

הגמרא ממשיכה שיצאה בת קול ואמרה: "רזי לי רזי לי" – "אוי לי (ישעי') שנגלו לי שני רזים רז פורענות ורז ישועה" (רש"י ישעיה כד, טו). דורנו והדורות הקודמים הסמוכים שבעיניהם ראו רזי הפורענות, יקל בעיניהם להכיר ולהאמין בכך שרואים אנו את רזי הישועה.

יהי רצון שנזכה לראות עין בעין בהתקדמות הגאולה לקראת ביאת גואל צדק במהרה בימינו.