הרב דוד מורנו

כותבנו בספר החיים – לחיי עולם הזה או עולם הבא

בימים הנוראים, כולנו מכירים ספרי חיים וספרי מתים הפתוחים לפני הקב"ה, ובו הוא כותב וחותם כל אחד מאיתנו. ומקורו מהגמרא בראש השנה (טז, ב): "אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה… צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבו לחיים, לא זכו, נכתבים למיתה".

הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, א-ג) מביא את הדברים בלשונו, וכותב:

"כל אחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו – צדיק, מי שעוונותיו יתרות על זכויותיו- רשע, מחצה למחצה- בינוני… אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו… כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו- כך בכל שנה ושנה, שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק- נחתם לחיים, מי שנמצא רשע- נחתם למיתה, והבינוני תולין לו עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה, נחתם לחיים, ואם לאו, נחתם למיתה".

בעיון בדבריו, השאלה עולה מאליה, האם אכן כך? הרי אנו רואים רשעים שמאריכים ימים בעולם ולעומתם צדיקים שנפטרים. יתרה מכך, אם תאמר שצדיקים אכן נכתבים לחיים, וכי הצדיקים חיים לנצח? ממילא יש מקום לברר את עומק הכוונה שצדיקים נכתבים לחיים כל שנה?

בקושיא זו עוסקים רבים מהראשונים והאחרונים, ונביא אחדים מהם, ולבסוף נציין דרך חדשה, עם נפק"מ למנהג לדינא:

תוספות בקידושין (לט, ב) מבארים שהדין הוא ביחס לעולם הבא: "וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים, כלומר לחיי העולם הבא". משמעות דברי התוס', כי הדין בראש השנה נסב על חיי העולם הבא, ולא על חיי העולם הזה. רק לגבי הדין בעניין העוה"ב נאמר שצדיקים גמורים לאלתר לחיים, אבל לגבי העולם הזה המצב שונה והפוך – דרכם של רשעים צלחה, ולא של צדיקים, וזה נחתם ביום הכיפורים (ראה במהרש"א בחידושי אגדות שם, באריכות; ראה של"ה מסכת ראש השנה, תורה אור, סוד בינה שכתב דברים דומים).

וכעין זה כבר כתב הלחם משנה (תשובה ג', ב') וביאר שאף הרמב"ם התכוון לזה. הצדיק – שזכויותיו מרובות מעוונותיו, נחתם ל"חיים"- שיש לו חלק לעולם הבא. והרשע, שעוונותיו מרובות מזכויותיו, נחתם ל"מיתה"- שאין לו חלק לעולם הבא (וכן תירצו התוספות ר"ה, טז, ב ד"ה 'ונחתמין לאלתר לחיים').

מוסיף הכסף משנה שאף שיש אדם שיראה לנו בעיננו כרשע גמור אולם בזכות מצווה אחת שעשה ראוי שיחתם לחיי טובים, ואין איש מאינו יודע חשבונות שמים.

הרמב"ן בשער הגמול, חולק על התוס' ואומר שהדין בראש השנה הוא על חיי העולם הזה, כפי שאנו אומרים בתפלה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". ומוסיף הרמב"ן:

"אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לאלתר לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה. וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו הראוי לו בעולם הנשמות".

וכך גם מביא הר"ן )שם) בשם רבי ישעיה הזקן מטראני ז"ל שהמדובר כאן בדיני עולם הזה, אך צדיקים ורשעים הכוונה לצדיקים ורשעים באותו הדין. כלומר, יכול להיות אדם שעוונותיו מרובים על זכויותיו אבל מחמת איזו זכות אחת שעשה הופך הקב"ה את דינו לטובה ונקרא צדיק גמור וזוכה בדין לפי שמידתו של הקב"ה נותנת לשלם שכר בעולם הזה מפני איזו זכות שעשו.

וכן להפך, צדיקים שזכויותיהן מרובים על עוונתיהם אבל מחמת עבירה קלה שעשו מתחייבים בדין ולגבי דין זה נקראים רשעים, כדכתיב: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים כה') דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר בלבד.

הראב"ד (תשובה ג, ב; וכן פירש הרי"ף בעין יעקב מדעת עצמו) סבור ש"חיים" ו"מיתה" שהזכיר רבי כרוספדאי הם בעולם הזה, אך לאו דווקא באותה שנה שעומדים בה. וביאור הדבר, כל אדם בעת לידתו נקצב לו מספר מסוים של שנות חיים- מי יותר ומי פחות. בכל ראש השנה דנים את האדם מחדש. אם יוצא בדינו שצדיק הוא, משאירים לו את מספר ימי חייו כפי שבתחילה נגזר עליו. אבל אם יוצא בדינו שרשע הוא, מורידים לו ממספר השנים שהקציבו לו.

החינוך (מצווה שיא, וכן פירש בפני יהושע ר"ה שם) מסביר שכל הקושיא קיימת מפאת הבנה לא נכונה של המושגים "צדיקים גמורים" ו"רשעים גמורים". לדעתו, "צדיקים גמורים" אינם אלו שזכויותיהם מרובים מעוונותיהם, אלא כפשוטו – צדיקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. ו"רשעים גמורים" אינם כאלה שעוונותיהם מרובים מזכויותיהם, אלא אלה שלא עשו שום מצווה מעולם. ואכן, צדיקים ורשעים כאלו נחתמים לחיים או למיתה- פשוטו כמשמעו- בראש השנה. שאר האנשים- החל מן הצדיק שנכשל פעם אחת ויחידה, וכלה ברשע שעשה מצווה אחת- בכלל הבינוניים הם.

חשבתי עוד לתרץ כפי שכותב הרמב"ם עצמו בהלכה ג' שם:

"כל מי שניחם על המצוות שעשה ותהה על הזכויות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן הלוואי לא עשיתי אותן הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו", אין זה אלא בתוהה על הראשונות".

כלומר יכול להיות אדם שהיה צדיק כל ימיו, אבל איבד את כל זכויותיו ברגע אחד קטן בו תהה על מעשיו ולכן נחתם למיתה אעפ"י שהיה צדיק כל ימיו, וזהו עומק הדין בראש השנה, האם ההרהור שלו מבטל את כל מעשיו הטובים, ולהיפך.

ומצאנו בפוסקים שיש השלכה מעשית למנהג נפוץ לפי התירוצים השונים.

הגאון מוילנא בשו"ע (או"ח תקפ"ב, ט) מצרף את שתי השיטות גם יחד. הרמ"א כותב שם: "ונוהגין שכל אחד אומר לחברו, לשנה טובה תכתב". ומוסיף ה"מגן אברהם": "ותיחתם", כי צריך להחזיקו לצדיק גמור וממילא נחתם לאלתר לחיים. וכתב הגר"א, שאין לומר ותיחתם, אלא ותכתב בלבד. ההבדל בין הנוסחאות נראה זניח אך באמת הוא מאוד משמעותי.

האיחול "שנה טובה" לכאורה עוסק בענייני העולם הזה, וממילא לתוספות שהדין בראש השנה הוא על עולם הבא, אין מקום להזכיר חתימה בראש השנה, כי זה לא עניינו של יום. אבל לרמב"ן שהדין בר"ה הוא על עניני עולם הזה, ואף הברכה להיכתב ל"שנה טובה" מתייחסת אל השנה הקרובה בעוה"ז, ממילא שהוספת מילת "ותחתם" מיועדת לצדיקים שנחתמים לאלתר שהרי שייך מושג של גזר דין וחיתומו כבר בראש השנה.

אולם שיטת הגר"א היא משולבת, כל בני האדם נכתבים בראש השנה, וכולם ללא יוצא מן הכלל נחתמים ביום הכיפורים – וזה לגבי חיי העולם הזה. אולם בענין חיי העולם הבא יש הבדל בין צדיקים ובין רשעים ובינוניים כמו שכתבו התוס'. אבל לגבי חיי העולם הזה כולם שוים נכתבים בר"ה ונחתמים ביום הכיפורים.

ויהי רצון שנזכה להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים, אמן.