הרב עומר חבצלת

אהבה שלא תלויה בדבר

חג הפסח הוא המועד בו עם ישראל נגאל למרות היותו שקוע עד צוואר מבחינה מעשית בטומאת מצרים. מדרגתם הרוחנית של עם ישראל במצרים הייתה שפלה מאד. חז"ל מלמדים אותנו שהמלאכים בשמים שאלו את הקדוש ברוך הוא מדוע לו לגאול את ישראל, ובמה טובים עם ישראל מהעם המצרי, שהרי: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"[1]. נמצא שמצד מעשיהם של העם לא היו ראויים ישראל לגאולה, ומכך שהשם יתברך גאלם למרות רוע מעשיהם, למדים אנו שאהבתו של הקדוש ברוך לישראל אינה תלויה במעשים. אהבתו של ה' אלינו הוא מצד עצם הנשמה הישראלית שלנו בלא התחשבות במעשינו. אהבה כזו הינה בהחלט מקור לעורר רחמים על ישראל גם כאשר מצבם הרוחני הוא ירוד, שכן אהבתו יתברך אלינו אינה תלויה במצבנו הרוחני.

נס קריעת ים סוף

רבי יהודה אריה לייב, מחבר סדרת הספרים "שפת אמת", הצביע על כך שנס קריעת ים סוף אינו המועד היחיד בו נבקע מקור מים גדול בפני יהודים. במסכת חולין[2] מסופר שאף בפני יהודי אחד בלבד נבקע נהר על פי ציוויו של רבי פנחס בן יאיר. לפי זה מקשה השפת אמת, מדוע אנו מדגישים כל כך את נס קריעת ים סוף כמאורע פלאי יוצא דופן. הרי אם ליהודים בודדים גם נבקעים המים, הלא קל וחומר הוא שאם עם ישראל כולו עומד לפני הים שיבקע גם כן.

הוא עונה על כך שמיוחדותו של הנס היתה שעל אף שהיו בתוך עם ישראל גם אנשים רשעים, נבקע הים בפניהם מצד קישורם אל הכלל. כך הוא כותב:

"עיקר הנס היה להיות נקרע אף לאותן שאמרו קודם לכן 'המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר'… ואף על פי כן נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים גם כן מטומאה לטהרה".

נמצא שעיקר נס קריעת ים סוף היה שבו התברר שקישורנו אל הקדוש ברוך אינו תלוי במדרגתנו המעשי, הפעולות שלנו, אלא בקישורנו הנשמתי -פנימי אל הקב"ה.

ניתן לומר כי השינוי שהתחולל בים סוף בעת בקיעתו הוא ביטוי לעניין זה. את קרקעית הים מכסים מים רבים. החלק הגלוי של הים הוא המים, ואילו החלק המכוסה והנסתר של הים הוא קרקעיתו. בבקיעת ים סוף הוסר המעטה החיצוני "וברוח אפך נערמו מים", והתגלתה הפנימיות של הים- וזהו היבשה שמתחת למים הרבים[3]. כך גם סילק הקב"ה מנגד עיניו את מעשינו הרעים, שהינם רק הרובד החיצוני של אישיותנו, והתגלתה הפנימיות- נשמתנו היהודית הקדושה הקשורה אל ה' יתברך בעבותות אהבה.    

האור הפנימי שבנו מאיר, מאיר לסביבה ולעולם, יה"ר שנזכה להמשיך ולהגבירו עוד ועוד.

חג שמח ובריא לכולם!

[1] הרב זלמן ברוך מלמד ליקט את המקורות מהם אנו למדים על מדרגתם השפלה של ישראל, ונביא דבריו: (שמות-רבה א, לה) "וְאַת עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז ; ז), בלא מעשים טובים, ערומים מכל זכויות. (זהר חדש ריש יתרו) שישראל היו במ"ט שערי טומאה, ומלאכי-השרת אמרו (מדרש תהלים א, כ; טו, ה, זוהר תרומה קע:, ילקוט ראובני בשלח סי' פב, פט): הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה. מדוע אתה מציל את ישראל ומטביע את המִצרים בים, הרי אין הבדל ביניהם: אלו ואלו עובדי עבודה-זרה. ישראל היו בשפל רוחני כל-כך נמוך, שאפילו מלאכי-השרת שהם בעלי ראייה רוחנית גדולה וחדה, לא ראו כל מעלה בישראל, ולכך נאמר (שמות ב ; כה): "וירא אלקים את בני ישראל", שאין בידם מעשים להיגאל בהם, "ויֵדע אלקים". ידע הקב"ה שעליו לגאול אותם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות.

[2] דף ז' עמוד א'.

[3] מתבסס על שיחותיו של רבי שניאור זלמן מליאדי לפסח.